בֵּית הַסֵּפֶר לְתֵאַטְרוֹן-מָחוֹל לִגְבָרִים
נקודת הַמִּמְשָׁק שֶׁבֵּין גוּף לָרוּחַ

 

עצמות ביהדות

 

דברים אלו מצוטטים מתוך מאמר הנמצא באנציקלופדיה ההלכתית רפואית בעריכת פרופ אברהם שטינברג.

 

ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת [בראשית ב כא-כג]

 

מדרש רבה, בראשית, יז: 'ויקח אחת מצלעותיו' - רשב"ג אמר מן סטרוהי, היך מד"א 'ולצלע המשכן', ושמואל אמר עליעא חדא מבין ב' צלעות נטל.

תרגום אונקלוס: 'מצלעותיו' - מעלעוהי.

תרגום יונתן: 'מצלעותיו' - מעלעוהי הוא עלאה תליסרית דמן סטר ימינא.

רש"י: 'מצלעותיו' - מסטריו, כמו 'ולצלע המשכן'. זה שאמרו שני פרצופין נבראו.

אבן עזרא: 'אחת מצלעותיו' - שתי צלעות היו כענין 'ולצלע המשכן השנית', ומילת צלע לשון נקבה והטעם צד. 'תחתנה' - מקומה, והוא לשון יחיד והנו"ן נוסף ותחתיה לשון רבים.

רמב"ם, מו"נ ב ל: מזה אמרם כי אדם וחוה נבראו יחד מאוחדים אחור באחור, ושהוא נחלק ונלקח חציו והוא חוה וניתן כנגדו, ואמרו 'אחת מצלעותיו' רוצה לומר אחד צדדיו, ולמדו מן 'צלע המשכן', אשר תרגומו סטר משכנא, וכן אמרו מן סטרוהי.

רד"ק: 'ויקח אחת מצלעותיו' - מצינו מחלוקת בזה בדברי רבותינו ז"ל, יש אומרים כי שני פרצופים היו מחוברים גב זה לגב זה, וזהו שאמר 'זכר ונקבה ברא אותם', ויפרשו צלע צד, כמו צלע המשכן (שמות כו כ), ויש אומרים צלע שמשמעו, וכן תרגם אונקלוס 'עלעא'.

רש"ר הירש: 'צלע' - לא מצינו "צלעות" במקרא במשמעות עצמות בית החזה, אין צלע אלא צד, ומכאן גם צלוע: פסוח, להיות נטוי לצד אחד.

 

['צלע' סתם משמש באופן מושאל לאשתו של אדם, כמבואר בתלמוד בבלי, ב"מ נט א: מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו וגו' קרעו ולא דמו (תהלים לה טו), אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ, ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, ואני אומר להם יתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. וכתב רש"י שם ד"ה ובצלעי – בשביל אשתי זו שמתחילה חטאתי בה כמו 'ויבן את הצלע'].

 

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכרים צלע ועצם: צלע - אין עוד במובן אנטומי, רק במובן צד

 

עצם - בראשית נ-כה (ויחי), שמות יב-מו (בא), שמות יג-יט (בשלח), במדבר ט-יב (בהעלותך), במדבר יט-טז, יט-יח (חוקת), במדבר כד-ח (בלק)

 

העצמות הם החלקים הקשים ביותר בגוף, המהווים את המרכיב העיקרי של השלד. עצם נקראת גם גרם [1], ומכאן שלפועל 'לגרום' יש גם משמעות של אכילת עצמות [2]. עצם בהשאלה פירושו עיקרו וממשו של דבר [3]. בגלל תכונת העצם, שהיא החלק הקשה והחזק ביותר בגוף האדם, נגזרו גם המושגים עוצם [4] ועוצמה [5], במובן של חוזק וכוח. הענף ברפואה העוסק בחקר העצמות ובטיפול במחלות ובפציעות של עצמות נקרא אורטופדיה.

 

רקע מדעי

השלד מורכב בעיקר מהעצמות, וכולל גם את הסחוסים ואת המפרקים. העצמות הן החלקים הקשים ביותר בגוף, וקשיותן נובעת משקיעת מלחים בתוך הרקמה החיבורית של העצם. תפקיד השלד לשמור על מבנה הגוף, להגן על הרקמות הרכות והאיברים הפנימיים, ולשמש נקודת משען ומנוף לשרירים. כמו כן מהווה מערכת העצמות מרכיב חשוב במשק הסידן בגוף. בתוך העצמות מצוי מוח העצמות, שתפקידו ליצור את מרכיבי הדם. מחלקים את העצמות לפי הצורה והמבנה לעצמות ארוכות, קצרות, שטוחות ובעלות מבנה לא סדיר. עצם ארוכה בנויה מגוף העצם וקצה העצם. בגיל הצמיחה מופרד קצה העצם מגוף העצם ברקמה סחוסית פעילה, הגורמת לצמיחת העצם. מקור הרקמה הגרמית היא רקמת החיבור. יש שהרקמה החיבורית הופכת לעצם במישרין (כגון בעצמות הפנים ובחלק מעצמות הגולגולת), ויש שהיא הופכת לסחוס, וממנו מתפתחת רקמה גרמית (זהו המצב ברוב העצמות הארוכות). בעובר מתפתחת מערכת השלד מהשכבה המסודרמלית החל מהשבוע השמיני להפריה.

 

השלד של אדם מבוגר מורכב מ- 206 עצמות לפי החלוקה הבאה: גולגולת ופנים – 22; עצם הלשון – 1; עצמות השמע – 6; עמוד שדרה – 26; צלעות ועצם החזה – 25; גפה עליונה – 64; גפה תחתונה – 62.

 

העצמות מחוברות ביניהן באמצעות מפרקים שונים. סוג המפרק וצורת העצם קובעים את טיב התנועות באותו מפרק.

 

העצמות במקרא ובחז"ל

אנטומיה:חז"ל [6] מנו מאתים ארבעים ושמונה (רמ"ח) איברים באדם, שהם למעשה מספר העצמות בגוף האדם [7]. פירוט והסבר העצמות השונות יובא בפרשיות המדברות על חלקי גוף מתאימים. כאן יידונו העצמות באופן כללי, והצלעות באופן מיוחד. השלד [8] הוא דפוס הצורה של הגוף [9]. כל בריה שאין בו עצם - אינו מתקיים י"ב חודש [10]. חז"ל הכירו והבדילו בין עצמות שיש בהן מוח-עצמות, ולבין עצמות בלי מוח [11]. לפי חז"ל מבחינה תורשתית העצמות באות מהאב [12]. עצם אין גזעו מחליף [13]. העצמות הן חיוורות-לבנות בצבע הסיד [14].

 

מחלות וטיפולים - פציעות שונות ושברים בעצמות מוזכרות במקרא [15] ובחז"ל, הן ביחס לבני אדם, והן ביחס לבעלי חיים, בעיקר בנוגע להלכות טריפות ומומי בהמה. הגבס המשמש לקיבוע שברים נקרא במשנה גפסיס [16]. אדם שאכילתו מרובה משתייתו - עצמותיו סכויים, היינו שחורים; שתייתו מרובה מאכילתו - עצמותיו שרופים; השותה יין חי - עצמותיו שרופים [17]. רקב עצמות [18] היא מחלה שאין לה מרפא ותרופה. יש המזהים מחלה זו כסרטן העצמות [19]. עיסוק בתורה היא רפואה גם לעצמות [20]. אש של עצמות היא מחלת חום הגורמת לכאבי עצמות [21].

 

פרטי דינים - עצם שנתפרקה מחיבורה בשבת - מותר להחזירה למקומה [22]. עצם שנשברה בשבת, גם אם ברור שאין בכך משום סכנה לכל הגוף - מותר לחובשה בתחבושת זמנית כדי להחזיקה, וכן מותר לקושרה כדי להרים את מקום השבר, וטוב שיעשה קשר עניבה ולא קשר כפול, או שיחבר את התחבושת בסיכת בטחון [23]. מותר לעשות צילום בחשש לשבר בעצמות בשבת, אבל יש לדחות את חבישת הגבס עד למוצאי שבת, אך בתנאי שעל פי הצילום והערכת הרופא לא יוחמר מצבו של החולה כלל עקב השהייה זו [24]; ואם יש צורך דחוף לשים גבס על שבר - יש לעשותו בדרך של שינוי ככל האפשר [25], ועל ידי רופא גוי מותר לעשות תחבושת גבס גם אם אין כל סכנה [26]. שינויים שונים במבנה העצמות, במבנה הגולגולת, ובמבנה הגפיים נידונו על ידי הפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת המת, לצורך היתר עגונות [27]. רובע קב עצמות מן המת, שדרה, גולגולת, רוב מנין עצמות, או רוב בנין עצמות, ועצם מן המת - הם אבי אבות הטומאה [28]. השדרה, הגולגולת, רוב בניינו ורוב מניינו של המת, רובע עצמות מכל מקום, אף על פי שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין – כל אלו בכלל המטמאים במגע, במשא ובאוהל; שדרה שחסרה, ואין בה רובע עצמות, גולגולת שחסרה, ואין בה רובע עצמות, ועצם מן המת, אפילו יש בו שיעור כשעורה ­- כל אלו בכלל המטמאים במגע ובמשא, ואינם מטמאים באוהל [29]. כל אלו המטמאים באוהל - חייבים לציין עליהם, כדי שלא יהיו תקלה לרבים [30].   ארץ העמים מטמאה במגע ובמשא מדרבנן [31], לפי שהגויים מתרשלים בקבורת מתיהם, וקוברים אותם בכל מקום, וגזרו טומאה מפני העצמות שאין נזהרים בהם [32]. בית הפרס, היינו שדה שנחרש בה קבר, ונידוכו עצמות המת, והתפזרו בכל השדה [33], מטמא במגע ובמשא מדרבנן, כי חוששים שמא יש בעפר עצם כשיעור שעורה [34], אבל אינו מטמא באוהל [35]. כהן אינו מטמא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו - אינו מטמא להן, אף על פי שהשדרה קיימת [36].

 

מקורות והערות

[1] בראשית מט יד; משלי יז כב; איוב מ יח; [2] במדבר כד ח; צפניה ג ג; [3] כגון - עצם היום הזה (ויקרא כג יד; יהושע י כז), כעצם השמים (שמות כד י), עצמי ובשרי (בראשית כט יד). וכן במשנה בכורות ו ט; [4] דברים ח יז; איוב ל כא; [5] ישעיה מ כט; שם מז ט; [6] אהלות א ח; [7] על פירוט מספר העצמות שנימנו בחז"ל, והתאמתם לידע הרפואי בימינו – ראה התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 234 ואילך; פרויס, עמ' 60 ואילך; אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אברים (א), עמ' קטו-ז. וראה לעיל ברקע המדעי; [8] מו"ק כה א; ב"ק לא ב; נידה כז ב-כח א; שם נו א; [9] רש"י נידה נו א ד"ה שלדו. ולעתים משמש כשם נרדף לנבלה - ב"ק לא ב וברש"י שם. בימינו השלד הוא שם כולל לעצמות הגוף המייצבים את הגוף וקובעים את צורתו; [10] חולין נח א. אמנם ראה ירושלמי שבת א ג, שכל בריה שאין לה גידין ועצמות איננה חיה יותר מששה חדשים; [11] פסחים פה א; זבחים צז ב. וראה איוב כא כד. וראה עוד באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה א, כרך ד, ע' מערכת העצבים, עמ' 205-204; [12] נידה לא א; [13] נידה נה א; [14] ב”ק סט א; [15] שמות כב ט; ויקרא כא יט; שם כב כב; שמו"א ד יח; יחזקאל ל כא-כב; שם לד ד; [16] כלים י ב; [17] נידה כד ב; [18] משלי יב ד; שם יד ל; חבקוק ג טז; [19] ראה דעת מקרא משלי יב ד, הע' 8; [20] תנחומא יתרו ח; [21] ברכות לב א; גיטין ע א; [22] ערוה"ש או"ח שכח מ; שמירת שבת כהלכתה לג יז. וראה דעת תורה סי' שכח סע' מז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"י; [23] שמירת שבת כהלכתה לג יח; [24] שמירת שבת כהלכתה לה ה; [25] ראה שמירת שבת כהלכתה, פט"ז הע' לז-לח; [26] שם לח ו; [27] ראה אוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים אות' ו-כג; פו-פח; קטז-קכ; קכב-קלב; [28] נזיר נב א-ב; רמב"ם טומאת מת ב ח-י. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גלגלת, עמ' סא-סג, בדיני טומאה הנוגעים לגולגולת; [29] אהלות ב א-ג; ברכות מא א; רמב"ם טומאת מת ג א-ב; [30] מו"ק ה ב; רמב"ם טומאת מת ח ט; [31] אהלות ב ג; שבת יד ב; רמב"ם טומאת מת ב טז; [32] רמב"ם פיהמ"ש אהלות שם, ורמב"ם טומאת מת שם. וראה בגדר המושג הזה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' ארץ העמים, עמ' קצו ואילך; [33] רמב"ם טומאת מת י א; [34] ר"ש, רא"ש ורע"ב אהלות יח ב; [35] אהלות ב ג; פסחים צב א; רמב"ם טומאת מת ב טז; שם ג ב; [36] רמב"ם אבל ב יד, על פי נזיר מג ב. וראה בנו"כ הרמב"ם שם.