כוחות ולבושים
רונן יצחקי מתוך קורא מתוך הרב גינצבורג
איך נעים בחלל ריק? איך מתחילים כשעדיין אין עולם? לאן פונים בטרם קיימות הגדרות זמן וחלל? מאין ניתן לשאוב דימוי או סיפור? מהו מקור התנועה הראשונה ואיך היא מתחברת לאלו שאחריה?
הכוריאוגרף נכנס לסטודיו, החלל ריק ושקט. מה בכל זאת יש במצב הזה מלבד רצפה/אדמה, מלבד קירות, גוף, תנועה תזזיתית של מחשבות ורגשות? במצב כזה טוב יהיה לשאול: מה אני רוצה? מהו הרצון האמיתי שלי ומהו המנגנון שייצג אותו או, במילים אחרות, מה תהיה הפעולה שמייצגת אותו נאמנה.
אני רוצה לגשת לרצון שלי דרך הסיפור שמשמעותי לי ומפעיל אותי, מעורר בי כיוון ושאלה. דרך הניסיון לנסח את הפעולה שתייצג את הרצון ותגדיר את מצבי הן בפני הזולת, העולם שצופה בי, והן בפני עצמי. במלאכה המתבצעת בסטודיו אני חוקר אודות הרצון של הגוף שלי ובשלב ראשון מאפשר לחושים את זכות הדיבור, מאפשר לרמ"ח איברי ושס"ה גידיי לדבר להקשיב לאמירה של עצמותי כי "כל עצמותי תאמרנה". אני מקשיב לעצמותי אני מגלה את מה שהן לוחשות, אינני יוצר כי אם מגלה, לא מדמיין אלא מבחין, חושף רצון, חושף את השמות התנועתיים של הרצון. חושף את מאווייה ומשאלותיה של הנפש דרך לבושיה, חושף את כמיהותיה, כיסופיה, תקוותיה ותשוקותיה.
את עבודת החישוף אני עושה כבעל מלאכה השואף להשלים את הפאזל, לחבר בין הפנימיות הנפשית/הרצון דרך מנגנוני הייצוג הגופניים/התיאטרוניים לעולם, לפעולה, למציאות החיצונית. כמובן שראשית אני שואף להבחין בעצמי, בתנועת הנפש והרצון הפנימי, אך זה כשלעצמו אינו מספיק. אין די בכך שהבחנתי בחוויה פנימית, לשם השלמת המלאכה עליי לנסח אותה ולהביא אותה לידי ייצוג החיצוני.
ניתן להקביל את המושגים רצון ופעולה למושגים הקבליים, כֹחות (כוחות) הנפש ולבושיה, אותם מסביר הרב יצחק גינצבורג בספרו הנפש. הרב גינצבורג מדבר אודות החשיבות שבחיבור בין ה כֹחות ללבושים והוא מביא שתי דוגמאות של נתק בין שני עולמות אלו בנפש, כאשר כל אחד מהם פועל בפני עצמו. הדוגמא הראשונה:
"אדם שמזניח את המודעות למהותו הפנימית ואת הפיתוח של כֹחותיו הפנימיים, הופך את לבושיו למהותו. הוא מגדיר את עצמו על ידי ההופעות החיצוניות שלו. ניתן לראות כיצד אדם כזה כל כולו התייחסות ותגובות לעולם הסובב אותו, ואין בדיבוריו ומעשיו שום דבר שניתן לזהות בו ביטוי של עצמיותו הפנימית. הדבור של האדם הזה יהיה דיבור חיצוני שאינו מבטא רעיונות ורגשות פנמיים שלו, אלא הריהו אמירת 'הדברים הנכונים' – המלים והביטויים שרגילים להאמר במצבים כאלו ואחרים."
בדומה לכך נוכל לתאר רקדן שמזניח את הקשב לכוונה הפנימית של הריקוד, והופך את הטכניקה למהותו. הוא מגדיר את עצמו על ידי הביצועים הוירטואוזים שביכולתו להציע. ניתן לראות כיצד רקדן שכזה שבוי במסגרות הביצוע הפורמליסטי, ואין בריקודו שום דבר שניתן לזהות בו שאר רוח וביטוי לפנימיותו. הריקוד של הרקדן הזה יהיה שבלוני שאינו מבטא מצב אוטנטי ומעניין, אלא הריהו ביצוע 'התנועות הנכונות' אותם למד ממוריו בשעורי הטכניקה או מהכוריאוגראפים איתם עבד.
הדוגמא השנייה אותה מביא הרב גינצבורג:
"קיים אדם שעולמו הפנימי אכן מפותח, אך לבושיו – כלי ההבעה שלו – אינם מבוררים דים, או שאינם מספיק מפותחים כדי לבטא ולהלביש את החוויות הפנימיות כדי שיופיעו בעולם הזה. אדם כזה יהפוך למנותק מהמציאות, סגור בתוך עצמו, ומן הסתם אף מסובך נפשית"
בדומה לכך נוכל לתאר רקדן, שחקן או אמן אחר, שעולם הדימויים שלו עשיר, תפיסתו הדרמתית מנוסחת והוא ניחן בכל התכונות המאפיינות אדם בעל עולם פנימי עשיר. אך מנגנוני הייצוג שלו דלים או שאינם מפותחים לכדי יכולת משוכללת להביע קשת רחבה של איכויות ומהויות. אדם כזה יחזור על עצמו וישקע בעולמו הפנימי כשהוא אינו מסוגל לתקשר את פנימיותו לאמנותו.
חזרה
חזרה