כיתה יב' 2          

נושא: הקשבה.

מטרה: הכנה לאווירה של עבודת אנסמבל לקראת פרויקט.

 

*חימום: נשימות משותפות, הנעת הראש, הידיים, הכתפיים, תוך כדי הליכה בחלל גם האגן מתחיל להיות שותף לתנועה. תנועה בהקשבה למוסיקה. ההנחיה: להקשיב למוסיקה, להפתיע את הגוף, לשנות מקצבים, עם המוסיקה ונגד.

מתוך יצירת קשר עין – עבודה עם פרטנר.

*עבודה עם פרטנר- מעין ווריאציה על תרגיל מראה-מבלי לקרא לו כך...תנועה משותפת, ההנחייה היא שלא נרגיש מוביל ומובל מבחוץ.

*פריז בחלל, עיניים עצומות, ניסיון להגיע למעגל תוך עשר ספירות. חזרה על התרגיל שלוש פעמים עד שהסתיים בהצלחה מסוימת.

* בתוך המעגל-תרגילי הקשבה:

* ניסיון למחוא כף ביחד.

* בספירה עד חמש שליש עומדים, שליש יושבים, שליש שוכבים.

*בספירה עד חמש יוצרים פירמידה אנושית מבלי לדבר.

*יוצרים- משולש , עיגול , קו.

* יצירת סיטואציה- הכוללת מקום והתרחשות- תמונה של שוק סואן ושוקק חיים, תמונה של חצר בית ספר בהפסקה, חדר כושר.

·        תמונה הנובעת מדימוי:

·        אש- חלק גחלים, חלק להבה, התייחסות ווקלית. מה קורה כשהיא מתגברת, נחלשת, ונכבית בכיבוי צופי....

·        ולבסוף- האנשה של הדימוי- הוספת טקסט לאש.

·        סיכום שיעור.

 

רפלקציה:

בחימום הייתה לי תחושה של חוסר פוקוס. לא הייתי בטוחה לגבי הדרך להכניס לריכוז. איפה להתעקש, איפה לתת לחוסר הריכוז פשוט להיעלם. כמה להתעכב על צחוק של מבוכה של תלמיד.

אולי בדיעבד היה נכון לנוע עם כל איברי הגוף לפני ההליכה בחלל.

בעבודה בזוגות- היו כניסות ויציאות מריכוז לסירוגין. בעיקר התמודדתי עם תלמיד ששמו דניאל. הנטייה שלו הייתה לצאת מריכוז לעיתים תכופות. הרגשתי איתו כמו במשחק מחשבה. כשהערתי לו בעדינות הוא התקומם, אבל אח"כ עבד.

תוך כדי הכתיבה , אני מגלה על עצמי שהתפישה שלי או לפחות התחושה שלי היא מאוד לקחת אחריות. כלומר , אם התלמידים יוצאים מריכוז זו כנראה הנחייה לא מרוכזת שלי...התלמידים הם המראה שלי. אני יודעת שזו תפישה בעייתית גם, אך כנראה היא עוד נובעת מחוסר ניסיון.

 

הכניסה למעגל הייתה שינוי טוב. היה לי מאוד חשוב לסיים את התרגיל בתחושה של הצלחה יחסית...אז קצת זייפתי בספירות. אני חושבת שהצורך הזה לא נובע מרצון לרצות או פופולאריות זולה, אלא בגלל שהמפגש הוא חד פעמי, זו לא קבוצה שאני יוצאת איתה לדרך חדשה וארוכה.

במשימה להתחלק מבלי לתאם לקו משולש ועיגול, תלמיד אחד צעק- "אבל אני משולש". עצרתי אותם ו"קפצתי" על הטעות שלו כדוגמא להסביר משהו על הקשבה ועל וויתור.נראה לי שזה היה מהלך נכון כי אחריו הכיתה נראתה שהבינה יותר את דגש השיעור.

שלב התמונות:

בהתחלה אמרנו לכל הקבוצה לצאת לתמונת השוק, ראיתי שזה יוצר סיטואציה המונית מידי ולא קשובה. אז חילקנו את הסיטואציה למעין נתחים. כולם בפריז ואנחנו מפעילות רק חלק מהתמונה. הדגש היה על הקשבה למה שהפרטנר הראשון זורק, לא על החלטה מראש.

בתוך התמונות, הכנסנו עוד הוראה, שצריך לשנות משהו בסצנה , להפוך אותה על פיה. ההוראה הזאת הגיעה דווקא מתוך סצנה שהלכה לכיוון אלים משעמם וצפוי, השינוי הכריח אותם להכניס יותר יצירתיות והפתעה. מכאן המעבר לתמונה המופשטת יותר היה נכון. כיוון שכבר הייתה מעין הקשבה, ובעיקר עבודה ממה שמגישים לי הפרטנרים.

 

בסה"כ היו רגעים מאוד מעניינים ויפים בשיעור. בסיכום השיעור הורגש שהתלמידים הבינו את מטרת השיעור. אני חייבת לציין שלי היה קשה המעמד של להעביר שיעור חד פעמי. בעיקר בכל הקשור להתמודדות עם ענייני משמעת. יש הבדל גדול שעיני ממורה שעומד להעביר שיעור חד פעמי, לבין מורה שנמצא בתהליך עם כיתה. הנטייה שלי (ממה שהכרתי עד היום במסגרות חינוכיות שונות, בטח עוד אתבדה), היא ליצור את הברית עם הכיתה באופן איטי. לא לבוא עם סל של הפחדות או קשיחות, אלא לתת קרדיט מלא, ולהגיב בחומרה ברגע שמשהו חוצה גבול.

מעבר לזה להעביר שיעור בשניים זה גם עניין מורכב. העבודה עם שותפה להוראה הייתה מאוד פורה נעימה וקשובה, אך לא יכולתי להתחמק מן התחושה כי יש משהו מסובך. לכל אחד רפלקסים ואינסטינקטים אחרים בנוגע להוראה, לכל אחד הדרך שלו.

 

 רפלקציה כללית על ההתנסות בהוראה:

התבקשנו לכתוב רפלקציה על ההתנסות בהוראה בצורת דימוי. אני מוכרחה לומר שהיתקשתי לבחור דימוי שכזה. השנה , לצערי ההתנסות בהוראה הייתה מאוד מינימאלית. למעשה העברנו שיעור אחד, בשאר השתתפנו או צפינו. כשחשבתי על השנה הזאת בנוגע להוראה, התקשיתי למצוא דימוי המתאר את היחס ביני לתלמידים. כיוון שכמעט ולא באנו במגע איתם. גם כשכבר העברתי שיעור והתרגשתי, ידעתי שזה חד פעמי אז במובן מסויים, לא נתתי לעצמי לפתח רגשות ומערכת יחסים ממש. שנה שעברה נושא ההוראה הסעיר אותי מאוד, נקשרתי לקבוצה, ראיתי בזה אתגר עצום, רציתי לצאת איתם למסע, להרפתקה...ואז הגיעה השביתה. אז בעצם גם שנה שעברה וגם השנה אני יוצאת בתחושה מעט מתוסכלת, של נוגעת לא נוגעת. מתוך תחושות אלה עלה לי דימוי שאינו קשור ביחס בין מורה לתלמידים עבורי, אלא בתחושותיי על חוויית ההוראה, או בעיקר על התחושה שלא לצלול לתוכה מכל הסיבות שאינן היו תלויות בנו (שביתות ועניינים...).

הדימוי המרכזי שעלה לי הוא עמידה על שפת בריכה, כשאני מכניסה את קצות הרגל למים, נהנית לרגע מהקרירות, הגוף מגיב ואולי קצת מקנא, לפרקים נדמה שגם הוא היה רוצה...לחוש את הקרירות, לטבול. אני מוציאה את הרגל מהמים. מניחה אותה על מקום יבש על שפת הבריכה. מתבוננת לרגע בטביעת כף הרגל שהמים מותירים על הרצפה. הרצפה חמה. רגל אחת עוד נתונה בתוך נעל בכלל. הרגל השנייה , זו שטבלה מתחממת ונמשכת שוב אל המים. עוד רפרוף על המפלס העליון ביותר של המים. נוגעת, לא נוגעת. ספק אם נרטבת. תחתית כף הרגל הופכת להיות שטח עצום, שלא קל לכסות במים. העקב נרטב, גם קצות הבהונות, אבל הקשת כמעט יבשה, פה ושם טיפה , לא יותר.

הראש צועק, "קפצי ראש, את יכולה" , אולי יכולה, אולי אבלע מים... עוד לא כל כך רוצה. הבריכה מלאה באנשים, שמחים יותר , שמחים פחות. אני לא רואה שם את המסלול שלי.....כל המסלולים תפוסים , צפופים, יהיה קשה למצוא מרחב. ופה , בחוץ, על שפת הבריכה, עדיין שקט, עדיין יש מן המנוחה.

אני יודעת לשחות, אפילו לא רע...בטח שיחסית לירושלמית. אבל להירטב ? עכשיו? ואז לצאת ? ויהיה קר....ולחכות שוב להתייבש? בשביל מה? הנה אני כבר עכשיו יבשה. לא קר לי , די נעים פה לא?. קצת חם אולי.... כן, די חם.... מאוד אפילו. חם פה, אין ספק. חם יבש, ומיוזע...חם....מאוד.........חם כמו בגיהינום, אי אפשר לנשום....אבל לא אני בסדר, לא בא לי להיכנס. מילא אם היה לי הרבה זמן, הייתי שוחה קצת, עושה סיבובים בבריכה, מדברת מתחת למים , מחפשת מטבעות ברצפת הבריכה....אולי קצת בולעת מים, אבל היה לי גם זמן להתאושש, לצחוק קצת. צוחקים הרבה במים, יש איזה ריגוש. הייתי מתעייפת, אבל עייפות טובה, שהגוף עבד, אז הנפש מרוצה...כן אם היה לי זמן , הייתי נכנסת. אבל עומדים לסגור פה כל דקה. המציל כבר לא ממש מסתכל, הוא עסוק בארגונים אחרונים, הוא כבר הודיע במגאפון שתיכף סוגרים. איך אני אכנס עכשיו? עד שאני אתרגל למים? עד שיפסיקו לשרוף לי העיניים? ומה ? בשביל מה? כי קצת חם? אז מאוד חם! אז מה? נגיע הביתה, נדליק מזגן, נישן. נכון , בלי העייפות הכיפית של אחרי הבריכה. נכון, גם הנפש פחות מרוצה....אבל כל הבלגאן בשביל כמה דקות טבילה?.....

אולי כן?.........הנה אני מכניסה עד הקרסול.....נעים. עוד טיפה...אמא!!! כמעט איבדתי שיווי משקל....

כמעט נכנסתי בטעות, ככה , עם בגדים ונעליים...מזל!!! מזל שנשארתי על שפת הבריכה!!, ואו, זה היה קרוב...תודה אלוהים, תודה לך יציבות, פיו...כמה שזה היה קרוב. טוב, מזל. הנה אני כאן. יבשה לגמרי. הרגל הטבולה עוד רגע תתייבש גם היא. הכל בא על מקומו בשלום. לא נרטבתי, לא בלעתי מים, לא שחיתי, לא מצאתי מטבעות בקרקעית, לא צחקתי מלא, לא דיברתי מתחת למים, לא עשיתי סלטות, לא קפצתי ראש. ואו, מזל. מזל גדול. לא נרטבתי, רק טבלתי רגל. אז זהו. הביתה? יבשה, שתי רגליים על הקרקע.... חם, אין מה להגיד, חם.

 

דברו אתנו

טל': 02-6244582

058-6887555

רח' יהושע ייבין 19 (עמק המצלבה)

ירושלים 9370510

כל עצמותי תאמרנה

בית הספר לתאטרון מחול לגברים