הַמְרַקֵּד, אורי בן-דוד

חזרה

אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:

הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר.

הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר.

הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה.

[מסכת שבת פרק ז' משנה ב']

דמיינו את הקמח הרוקד על הנפה.

נפה שהיא רצפה, היא קרקע

עליה הוא נאחז, קופץ, מסתובב

אבל בו זמנית היא גם דלת, פתח, תעלה,

ואולי אפילו תהום.

אליה הוא נכנס

דרכה הוא נופל

---

אם נתבונן היטב נבחין שהנפה עצמה

גם היא רוקדת

יחד עם תנועות ידיו של המנפה

שגם הם רוקדות

עד לאינסוף

---

הקמח רוקד בשביל להפריד את הגושים שבו.

את החלקים האחוזים זה בזה

התפוסים מאין תנועה מאין אוויר.

רוקד כדי להתעדן.

אל יסודותיו. רכיביו הבסיסיים.

להתפורר לאט אל תוך עצמו

דק מן הדק

---

להשיל את הפסולת- את כל מה שעבה מדי

כל מה שאיננו חלק ממנו

שרק נדבק בו אי שם בתהליך,

אי שם בחיים.

להישאר הוא בעצמו,

מדויק,

עדין

מוכן להתהוות לשלב הבא.