חזרה

ייחוד האיברים

הרב יהוסף פרומן

ספר הזוהר וגוף האדם

יוסי פרומן

 

מאז חורבן הבית התבצרנו בתוך עולם המילים והכתב: אנו לומדים, מתפללים, קוראים ומדברים. אך לפי ספר הזוהר הגוף הוא מוקד העבודה הדתית, ובכל רגע ורגע, בכל נקודה בעולם שבה אנשים עובדים עם גופם כדי למצוא את נקודת האחד שבו - הרי הם מייחדים את הייחוד העליון.

 

"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"

פקודא דא ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא בכל יומא,

דהא כמה דמייחדי שמא דקודשא בריך הוא לתתא הכי אתייחד שמיה

לעילא...

מאן דמייחד שמיה דקודשא בריך הוא, ישוי לביה ורעותיה בההוא 

יחודא דקאמרן, ויחבר כל שייפוי בההוא יחודא בההוא רעותא

למהוי כלהו אחד. כמה דשוי כל שייפוי ברזא דחד, הכי לעילא

מחבר כל שייפין עלאין בההוא יחודא, למהוי כלהו חד...

בהאי שעתא, קיימא חד ממנא שמשא דקיימא תחות רמ"ח עלמין,

וכלהו אקרון שייפין דגופא... ודא איהו מלקט שושנים, כמה דאת

אמרת "וללקוט שושנים", דאינון שייפין דגופא.

זוהר ח"ג, דף רסג ע"א - רעיא מהימנא

 

 

תרגום:

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"

מצווה זו, לייחד שמו של הקב"ה בכל יום, שהרי כמו שמייחדים

שמו של הקב"ה למטה, כך מתייחד שמו למעלה...

מי שמייחד שמו של הקב"ה ישים לבו ורצונו באותו ייחוד שאמרנו,

ויחבר כל  איבריו באותו ייחוד באותו רצון, להיות כולם אחד. כמו

ששם כל איבריו בסוד האחד, כך למעלה מחבר כל האיברים

העליונים באותו ייחוד, להיות כולם אחד...

באותה שעה עומד ממונה אחד, שמש, העומד תחת רמ"ח

עולמות וכולם נקראים איברי הגוף... וזה והוא מלקט שושנים, כמו

שאתה אומר "וללקוט שושנים", שהם איברי הגוף.

 

 

**

"שמע ישראל" היא הכרזה; עדות. לראשונה הכריז אותה משה לפני עם ישראל, ומאז אנו שבים ומכריזים אותה פעמיים ביום. לעומת התפילה, בה אנו רגילים, שהיא דיבור אל הקב"ה, ההכרזה היא דיבור על הקב"ה, עדות הפונה כלפי חוץ, אל הציבור.

אך הזוהר מבקש לעצב ממד אחר לפסוק היהודי המפורסם, לא של עדות ולא של תפילה. בעיני הזוהר מילות הפסוק הן בעלות אופי של יצירה, של כינון דבר בעולם. אמירת המילים על ידי האדם מחוללת משהו במציאות ופועלות בעולם העליון.

 

**

הזוהר מזהה את משקלו של הפסוק במילה האחרונה שלו - "אחד". לכאורה, ההכרזה על אחדותו של האל היא הכרזה מיותרת, במיוחד עבור העולם היהודי שלאחר הרמב"ם, שתיאר את האלוהים כאַין מופשט שמעצם הגדרתו הרי הוא אחד. אך בעולמו של הזוהר מדובר בהכרזה משמעותית וחשובה. שכן האלוהות היא רבת פנים, ויש לה מופעים שונים; היא נמצאת בתנועה כל הזמן, והיא משתנה תדיר. יתרה מכך, השינויים העיקריים, החוזרים ומתרחשים בה במעגל אינסופי, הם הפירוד והאיחוד.

האדם הוא שיכול לפעול לאיחוד הכוחות האלוהיים יחד, ועליו מוטלת משימת הייחוד. בהקשר זה יש להבין את חשיבותה של קריאת שמע המתוארת כאן - היא איננה עדות על אחדות האל, אלא היא עצמה מחוללת את אותה אחדות.

 

**

"ישים לבו ורצונו באותו ייחוד שאמרנו, ויחבר כל אבריו באותו ייחוד... שיהיו כולם אחד".

ייחוד ה' מתרחש באמצעות גוף האדם; באמצעות חיבור האיברים. הקשר בין ידו של האדם לראשו או לחזהו משפיעה על האיברים העליונים - קשריה של היד שלמעלה עם שאר האיברים בעולם העליון, הזקוקים לייחודם. ייחוד האיברים, ובמילים אחרות - הבאת הגוף לנקודה אחת של מרכז, גורם לייחוד האלוהות. זהו "ליקוט השושנים": ייחודם של איברי הגוף במקביל לייחודם של האיברים העליונים נמשל לשזירת שושנים לכדי זר אחד.

אם כך, אין מטרתה של עצימת העיניים בקריאת שמע הפניית המחשבה אל אלוהים, אלא הפנייתה אל הגוף - אל מרכוז האיברים, אל ההגעה לרגע מדויק של אחדות גופנית.

 

**

הרגע בו הגוף מגיע לנקודה בה הוא אחד הוא רגע פיזי, אך יש בו טעם של אין-סוף.

בעוד המדיטציות המזרחיות שואפות להגיע לנקודה זו דווקא בצורה של רגיעה סטטית והתבוננות, הרי שניתן להגיע אליה גם בתנועה, בריקוד, או תוך כדי תרגול יוגה. כשם שתנועת האובניים ממרכזת את גוש החימר ומאפשרת לעצב אותו, כך התנועה מאפשרת למצוא את נקודת המרכז של הגוף. הסחרור של הסוּפים המחוללים נשען גם הוא על הקשר ההדוק שבין מרכוז הגוף לתנועה מהירה דווקא.

 

**

הזוהר משיב אותנו אל הגוף לאחר היסטוריה יהודית ארוכה של התעלמות ודחייה. עד ימינו אנו מתייחס רוב בניינו של העולם היהודי בחשדנות אל הגוף (ובמקרה הטוב - הוא מתפייס עמו, כמו שאנו מוצאים בכתבי הרב קוק).

אך בזוהר הגוף הוא המרכבה; הוא מוקד העבודה הדתית. כשם שהרמב"ם הציב את השכל בקדמת הבמה התאולוגית, כך הזוהר שם את הגוף במרכז. הבריאה בצלם אלוהים, למשל, מתבטאת בזוהר בדמיון בין הגוף האנושי לזה האלוהי. כך, החלקים המיוחדים ביותר של ספר הזוהר עוסקים בתיקון האלוהות על ידי תיאור פניה, זְקָנַה, איבריה.

 

**

נראה אפוא שקיים ביהדות דפוס של עבודת ה' המתבטא באמצעות הגוף, והוא אינו מילולי. כך היה במקדש, כשהעבודה הדתית התמקדה בקורבנות ובמחוות גופניות כגון הכריעה וההשתחוויה.

אך מה הקשר בין העבודה המילולית, התודעתית, לזו הגופנית? בקטע הזוהר שלפנינו מופיעים שני תיאורים: "ישים לבו ורצונו באותו ייחוד", ומיד אחר כך: "יחבר כל אבריו באותו ייחוד". מה היחס בין שתי ההנחיות - בין ייחוד האל בלב וברצון לייחוד האל באמצעות הגוף?

 

**

פרשנות אפשרית אחת היא שעיקרה של העבודה הדתית הוא ייחוד ה' במחשבה וברצון, תוך גיוס כל הכוחות האנושיים לשם כך, ובהם אפילו הגוף. פרשנות זו אמנם ממוססת את החשדנות כלפי הגוף, אך היא תוצר של המחשבה ה"קלאסית" שלפיה הגוף הוא כוח תחתון שיש לגייס לעבודה הדתית המתנהלת בעיקר במישורים הרוחניים הגבוהים יותר. פרשנות זו הולמת למשל את ההבנה המסורתית של דברי הרב קוק: השאיפה להכניס את הקודש לתוך החול, את ה"עבודה" לתוך ה"תורה". זהו עולם יהודי ישן, השומר על הדיכוטומיה בין גוף לרוח, בין "תורה" ל"עבודה".

 

**

אני מבקש להציע פרשנות קיצונית יותר.

שכן דבריו של הזוהר מצביעים על כך שבגוף כשלעצמו טמונה קדושה, ולפיכך להבנתי עיקר העבודה הדתית שאנו נקראים אליה היא העבודה הגופנית של ייחוד האיברים. הייחוד במחשבה וברצון הוא פועל יוצא של הייחוד הגופני, שהוא מוקד העשייה. אכן, במהלך קריאת שמע יש להתמקד באברי הגוף, בתנוחת הישיבה או העמידה, ביציבה הפיזית. המחשבות על אלוהים וייחודו הן משניות; העבודה היא בגוף. הוא הדבר עצמו.

במובן זה, אין אנו נקראים להכניס את החול לתוך הקודש, כפעם; ישנו רק קודש, והגוף כבר כלול בתוכו.

 

**

לצד התפיסה הדתית (שאותה אפשר לשמוע יותר ויותר), שלפיה גם הגוף צריך להיות חלק מעבודת ה', להבנתי בגוף טמונה קדושה עליונה ולפיכך בו עיקר עבודת ה'. לפיכך, אין זה מדויק ש"ראוי לעסוק גם במחול דתי", שכן ב"מחול חילוני" טמונה באותה מידה האפשרות לייחד ייחודים עליונים.

אם הגוף הוא המוקד, הרי שאין צורך בתנאים מקדימים, בהקשרים דתיים, בהתכוונות מחשבתית: בכל רגע ורגע, בכל נקודה בעולם שבה אנשים עובדים עם גופם כדי למצוא את נקודת האחד שבו (ואין זה משנה אם הם קרובים לדת או מאמינים באלוהים) - הרי הם מייחדים את הייחוד העליון.

 

**

מאז חורבן הבית התבצרנו בתוך עולם המילים והכתב. אנו לומדים, מתפללים, קוראים ומדברים. גם אם בעבודה הדתית ישנם רגעים ש"מעל למילים", הרי שהדרך אליהם היא המילה הנאמרת או הכתובה. נפלנו לתוך מלכודת המילים וטרם נחלצנו ממנה.

הגוף הוא ערוץ אחר, חדש, שדורש כי ניתן לו חופש. עדיפה בעיניי הפרשנות השנייה לזוהר, המעניקה לגוף תשומת לב כמו שהוא, בלי עולם המילים והמחשבות הדתיות שמסביב לו. אפשר לעבוד את ה' עם הגוף לבדו, לתת מקום אמיתי לאיכות הקדושה שבו.

(מובן שגם עבודת הגוף דורשת ממד מחשבתי, מנטלי: ריכוז של איברי הגוף, מחשבה על התנועה. אך עליהם להתכוון פנימה, לתוך העבודה הגופנית, ולא החוצה, אל האל ואל הדת).

 

**

הבעל שם טוב דרש את הציווי לנח: "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" כעוסק במילים, הנקראות גם "תיבות": יש "לבוא אל התיבה", להיכנס אל המילה, לשקוע בה, להלך בה. כל מילה היא עולם שלם שאפשר לטייל ולהעמיק בו, ולא רק לבטאו בחטף.

אך יש לתיבה גם דלת. וכשנגמר המבול צריך לצאת החוצה. נדמה לי שהצעד הבא הדרוש לנו הוא הציווי הנוסף לנח: "צא מן התיבה" (ואכן, כשמתרגלים לתיבה מפחיד לצאת ממנה החוצה; הרי כך קרה גם לנח).

מיצינו את המילים. העולם מזמין אותנו לדרך חדשה-ישנה בעבודת ה'; אט-אט אנו נפתחים להתנסויות דתיות חדשות - מוזיקה; ריקוד; חיבור לאדמה.

 

**

יש לנו עוד עבודה רבה לעשות. הזוהר רומז כי כל מילה מתוך 248 המילים שבקריאת שמע קשורה לאחד מרמ"ח האיברים שבגוף האדם; זו היא קריאה לייסוד פרקטיקה חדשה של הגוף בקריאת שמע - התכווננות לאיבר מסיים בכל מילה ומילה. אך עדיין אין בידינו מפת האיברים השלמה, ואין בידינו פירוט הקשרים שבין המילים לגוף האנושי. במובן מסוים האר"י החל לבסס פרקטיקה דומה, כשגילה את הקשר בין מצוות שונות לאיברים מסוימים בגוף האדם. אך אינני חושב שמחבר הזוהר או האר"י חיו בתודעה שאותה אני מתאר - כזו של עבודה באמצעות הגוף.

זהו הצעד הבא, המוטל עלינו - לקחת את הדברים הגבוהים שהתגלו לחכמי הדורות שלפנינו, וליישם אותם בפועל ממש; ליישם אותם בגוף.

 

הרב יוסי פרומן מתגורר ביישוב תקוע; הוא מלמד בישיבת ההסדר בתקוע וכן ב"בית המדרש להתחדשות".

 

המאמר נוסח ועובד על-ידי עמרי שאשא. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'דעות', גיליון 43: http://toravoda.org.il/he/deot

חזרה

דברו אתנו

טל': 02-6244582

058-6887555

רח' יהושע ייבין 19 (עמק המצלבה)

ירושלים 9370510

כל עצמותי תאמרנה

בית הספר לתאטרון מחול לגברים