אמיתי שטרן

 

חל אצלי שינוי השנה, התעורר אצלי הגוף. באמצע השנה בשיחה אישית רונן אמר לי שאני רוקד עם דבקות עמוקה סוג של כוונה עליונה, אך הריכוז הזה בא ביחד עם זה שאני עוצם עיניים ומכווץ את הפה. הפה והעיניים הם שניהם שרירים טבעתיים, והם קשורים אחד לשני ולשרירים הטבעתיים המרכזיים בגוף (הספינקטורים). רונן אמר לי לנסות להרפות את השרירים האלו ולפתוח את העיניים והפה. הוא הזהיר אותי שבהתחלה הדבר עלול להפריע לדבקות ואני אצטרך להסיח את דעתי מהריקוד עצמה ולהיות מודע לפרטים האלו, אך עם הזמן הדבר יתרום לאיכות הריקוד ויעזור לי להיות מודע לסביבה שלי ולעצמי . אני מסתכל אחורה עכשיו אחרי חצי שנה, ורואה את השיחה ההיא וההבנות שלי בעקבותיה כמפתח להתעוררות הגוף שלי בשנה האחרונה.

 

אחרי השיחה חשבתי על ה"דבקות" ועל עצימת העיניים וכיווץ הפה, ומיד צפה לי בראש תמונה שבה אני מתפלל שמונה עשרה עם כוונה דבוקה. נזכרתי גם בפעמים שבהם ניסיתי להתפלל דרך ריקוד. זכור לי במיוחד מקרים שבהם לא הייתי בהקשר דתי ודווקא אז ניסיתי להעלות את הריקודים, לבודד אותם מהסביבה המיידית ולכוון אותם למעלה. ריקוד מאומץ ומכוון שבו התכנסתי עמוק לתוכי וניסיתי להתפלל דרך הגוף. כדי שהחיצוניות לא תפריע לכוונותיי, הייתי סוגר את פי ועיניי. לאחרונה הייתי במסיבת רגאיי וראיתי שם בחור אחד עם כיפה וזקן רוקד באמצע הקהל עם עיניים עצומות ודבקות שעוררה בי הזדהות, אך צרם לי גם הניתוק שבינו לבין האנשים והמקום מסביבו. בזמן האחרון אני פותח את העיניים הרבה בשעת התפילה.

 

מנין באה לי הדבקות וההתרכזות הזאת? אני גדלתי בין מילים, גדלתי בראש, תמיד מחפש משמעות בדברים את הדתיות שבתוכם. בחמש שנים האחרונות התעוררה בי אהבה לרקוד, אך תמיד חשבתי על הגוף כערוץ ביטוי למחשבות. בהתחלת השנה הייתי מוצא את עצמי באמצע השיעורים משועמם ותוהה למה אני מבזבז את הזמן שלי על דבר שהוא חסר משמעות הגיונית? תוך כדי השיעור הייתי מנצל את הזמן לחשוב על דברים אחרים יותר חשובים בעיני. מה שחשוב לחשוב, חשוב להיות בין אדם חושב. סיסמאות כאלו הנחו אותי ומתוך ניסיון להבין את העולם ואת עצמי, הייתי מוצא את עצמי חושב הרבה משעות היום ללא קשר לסביבה או לזמן. הייתי בראש. ההתמקדות הזאת בראש הייתה קיצונית אצלי ולפעמים הייתי מתחרפן מהמעגליות שבמחשבותיי.

 

להיות נוכח היום בשבילי זה היא לאו דווקא להבין מה אני עושה במקום הזה, מי אני, מה אני מסמל לאנשים מסביבי, אלא פירושו כעת הוא גם לעמוד עם רגליים על הקרקע, גוף רפוי אך אסוף, עיניים פתוחות ורואות גם מזוויות, פה פתוח נושם, אוזניים פתוחות לשמוע את הסביבה, ידיים בצידי הגוף פתוחות לקלוט את מה שלפניי. בהתעסקות בגוף אני מוצא איזון בחיי בכמה דרכים. הראשונה, הגוף יכול להשקיט את הראש. הגוף משמש כאמצעי יקר להסיח את הדעת מהראש ולהתרכז בדבר הקרוב לנפש, בגוף בפיזי. השנייה, בגלל התנועה התחלתי לשחק. לפעמים כשאני הולך ברחוב אני מוצא את עצמי עם יד על הירך מרגיש את הרגל שלי מתרוממת, מסתובבת בתוך האגן. לא רק הולך על מנת להגיע למטרה, אלא תוך כדי ההליכה עצמה הגוף משחק ולומד. אני יכול לשכב על הגב להרים את הרגל באוויר ולעזוב אותו והרגל כבר עונה מעצמה וממשיך לקפוץ ולהתנועע כהד לנפילה. המשחק הזה מגלה לי שהגוף אינו רק משכן למחשבותיי, אלא גוף בפני עצמו נבדל ונפרד. יש ערך למשחק: הוא כיף. השלישית, אני מרגיש שיש בגוף סוד שאינני יודע לדבר עליו ולפעמים אני חש אותו, אך הגוף הוא מציאות נפרדת מהמציאות המוכרת לי ממחשבותיי. יש בגוף סוד מסוג אחר, חכמה נסתרת. עד כאן אני רק דברתי על הגוף שלי בגוף שלישי, ודווקא בהפך הדבר אולי טמונה ההבנה העמוקה ביותר שלי: הגוף שלי הוא אני.

 

פן ייחודי מאד לקבוצה שלנו הוא ההקשר הדתי. הריקוד והגוף הם תחומים חדשים לי ואני מרגיש את השוני ביניהם לבין עולם המחשבה (שהוא מאד קשור לעולם הדתי אצלי). לפעמים אני חש פער בין העולם הפיזי והעולם הרוחני. אך מצד שני, קיים גם קשר עמוק שמתבטא במיוחד בשעת בתפילה. השירה והריקוד הם חלק אינטגראלי של התפילה בשבילי. גם בתפילה וגם בריקוד אני מוצא את עצמי פונה למקום לא נודע. כעת עיקר תפילתי לגבי המחול היא "שכל עצמותי תאמרנה", כל הגוף שלי יתעורר לחיים וידבר. ויותר מזה, רציתי לפתוח פתח לתפילה, למרות שאינני מבין את פירושה ואולי זה בדיוק מקום התפילה, הלוואי וכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.

 

דברו אתנו

טל': 02-6244582

058-6887555

רח' יהושע ייבין 19 (עמק המצלבה)

ירושלים 9370510

כל עצמותי תאמרנה

בית הספר לתאטרון מחול לגברים