על יופיו של הגוף

הרב ינון מדר

 

המעשייה "מעשה בשבעה קבצנים", עוסקת בתהליכי שבירה, תיקון וגאולה, המתחוללים הדדית בנפש האדם כמו גם בתוך עולם האלוהות. המעשייה אינה מביאה את סיפורו של הקבצן השביעי-הפיסח, שכישרונו המיוחד והפרדוכסלי הוא הריקוד ואשר בו תלויה השלמת תהליך הריפוי והגאולה של האדם והעולם.

המאמר הנדון מנסה לעמוד על המשמעויות הטיפוליות הנובעות מהעובדה שסיפורו של הקבצן הפיסח נותר חסר, ושריקודו נשאר בגדר פוטנציאל לא ממומש- ריקוד שלא נרקד.

 

לצורך כך, מתבונן המאמר בדמות הקבצן הפיסח דרך ארכיטיפ הגואל הפצוע וכן עומד על מאפייני תורת הריקוד אצל רבי נחמן מברסלב, שבאמצעות המחול, מתעל את האנרגיות המתעוררות באדם לעבר חלקיו הדיכאוניים ומעוררי המחלוקת בנפשו פנימה. במקביל מפגיש המאמר בין עבודת המחול הייחודית לקבצן הפיסח, לבין תהליכים תנועתיים-נפשיים, שם אנו עשויים לפגוש בריק, בשיתוק ובכאוס, כמו גם באפשרות לפרום, לרקום ולרקוד מחדש את סיפורי חיינו, בדרך לחוללות עצמית.  

 

מבוא:

סיפור המעשייה שסיפר רבי נחמן מברסלב "מעשה בשבעה קבצנים"[1], מפגיש את הקורא עם שלל פרדוכסים וצמדי הפכים הלוקחים אותנו אל מסע גאולה רוחני- נפשי שלא בא אל סיומו, והמהדהד עבורי את מורכבותה של העבודה הטיפולית בכלל ואת הדינאמיקה המאפיינת תרפיה בתנועה בפרט.

 

בתוך סיפור המסגרת (שקצרה היריעה מלהביאו בשלמותו), אנו שומעים על מלך שמסר את מלכותו לבנו בחייו ובהמשך מתוודעים אל שני ילדים בן ובת אשר לרגל חתונתם מקבלים מתנות וברכות משבעה קבצנים, שכל אחד מהם מתואר כבעל מום אשר מומו באופן פרדוכסלי, מקנה לו מעלה יתרה ותכונות מופלאות ועל אנושיות. הקבצן הראשון מתואר כעיוור שלמרות ואולי דווקא בשל עיוורונו, כל העולם אינו עולה אצלו אלא כהרף עין והוא התברך בראייה חודרת ומסוגל לראות את המציאות כולה מראשיתה ועד סופה במבט אחד.

הקבצן השני מתואר כחרש שחירשתו מעלה יתרה לה, שכן אינו שומע את חסרונות בני האדם.הקבצן השלישי מתואר ככבד פה שמתברר כבעל יכולת דיבור ומליצה מופלאים שבדבריו גנוזים חכמות נפלאות, אלא שאינו סובל את דיבורי העולם שאינם לשבח האל. הקבצן הרביעי מתואר כבעל צוואר עקום למראית עין, שמתברר כצוואר ישר ונאה המסוגל להוציא את כל מיני הקולות שבעולם. אלא שמאחר ואינו סובל את אוויר העולם המלא הבל, נדמה שצווארו מתעקם לבל ינשום את ההבל הזה.

הקבצן החמישי מתואר כגיבן שמתברר שהוא למעשה בעל שעור קומה ובבחינת מועט המחזיק את המרובה ומאחר והוא מחזיק את כל המציאות ומה שמעבר לה על גבו, הוא נידמה כגיבן.

הקבצן השישי מתואר כגידם חסר ידיים, אלא שמתברר שהוא בעל יכולת ניגון ורפואה מופלאה, ומאחר ואינו משתמש בכוחו בתוך העולם אלא בעניינים שמעבר לעולם הוא נדמה כגידם.

כאן אני מגיעים לסיפורו של הקבצן השביע שהוא עיקר עניינו של מאמר זה. הקבצן השביעי מתואר כחסר רגלים- פיסח, ואולם סיפורו לא מסופר על ידי רבי נחמן ואנו נותרים וחצי תאוותנו בידינו. רבי נתן שרשם את המעשייה מפיו של רבי נחמן מעיר כי "גמר המעשה היינו מה שהיה ביום השביעי היינו הבעטליר שהיה בלא רגליים…..לא זכינו לשמוע ואמר שלא יספרה עוד והוא הפסד גדול כי לא נזכה לשומעו עד שיבוא המשיח"( דן, 1975: 169 ).[2]

יוסף דן (1975) מציין, כי המעשייה אמורה הייתה ככל הנראה להסתיים בהשלמת הגאולה, וזו קשורה בפעילותו של הקבצן השביעי חסר הרגליים, שקרוב לודאי שיכולתו המיוחדת היא הריקוד[3] (בדומה ליכולתם הפרדוכסלית של יתר ששת הקבצנים שסגולתו הייחודית והנסתרת של כל אחד מהם עומדת ביחס הפוך למומו הגלוי). מיכל אורון והניה היידנברג ( 1986) מציינות כי ריקודו של הקבצן השביעי, אמור לרפא את בן המלך אשר נפל לעצבות ואפיקורסות[4].

 

הסיפור שעוד לא סופר:

דומה שאין זה מקרי שסיפורו של הקבצן השביעי חסר הרגליים נותר בגדר תעלומה ואנו נותרים עם סקרנות שלא באה על סיפוקה השולחת אותנו אל עבר מחוזות הדמיון. אני יכול רק לפנטז על ריקודו העז והאוטנטי של הקבצן הפיסח, המתעלה קרוב לודאי לממדים מיתים. דומה כי הקבצן השביעי שנותר עלום ונסתר, מרמז על ראשית ההוויה ואחריתה, על הרטט של החיים עצמם, על הכאוס הבראשיתי של טרם התהוות ומה שנותר אחר הכיליון. במונחים של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי לאקאן, ניתן לומר שמתוך הריקוד הנעדר של הקבצן הפיסח מציצה אלינו נשגבותו של הממשי, שלעולם נותר בלתי נגיש, לא ידוע ומאיים.

דומה כי הקבצן הפיסח כמסמן של החסר-סירוס, מעיד על הפוטנציאל התנועתי שנפגם בהווית האדם- המיקרוקוסמוס ובמקבילתו, קומת "אדם קדמון"- ההוויה האלוהית האנתרופומורפית.

 

פרשנים שעסקו בביאור המעשייה בהקשרה לאילן הספירות הקבלי, עמדו על הקשר בין שבעת הקבצנים לבין שבעת הספירות התחתונות בהיררכיה האלוהית. הקבצן השביעי בו עסקינן, מסמל לפיכך את הספירה השביעית- ספירת המלכות אשר דרכה פועלת ומתגלה השכינה (הפן האלוהי הנקבי) המסמלת את הממשות הגופנית-חומרית בכללותה ובפרט את פלג הגוף התחתון באדם והאופן בו הוא מנכיח את עצמו בפעולה בעולם הפיסי- עולם העשייה הקבלי. מומו של הקבצן השביעי, רומז אם כן על הפגימה בספירת המלכות האלוהית ובמקבילתה האנושית- ההוויה הגופנית- תנועתית של האדם.

 

בו בזמן, ככל שמתבלטת מרכזיות דמותו המיתית של הקבצן הפיסח בהבנת הנראטיב, כן גואה בקורא תחושה של החמצה ותסכול אור לעובדה שסיפורו של קבצן זה לא סופר. נדמה לי שהמציאות שאנו נקראים להכיר בה מבעד לנראטיב החסר שנגדע באיבו, חורגת מעבר למסקנתו של יוסף דן  על כך שזמן הגאולה טרם הגיע. עם עובדה זו  אנו יכולים להשלים, אלא שהאמת  שלאניתן לספרה מאחר וגרעין ישותינו התגבש סביב הכחשתה, היא עובדת היות "המלך עירום", כלומר הקבצן השביעי, ספירת המלכות-הגוף שאנו מתהדרים ובו בזמן מתביישים בו, מלעיטים אותו מחד במיני מזונות ועינוגים להכביר ומאידך מסתירים, מכסים ומכווצים אותו במיטב המחצלות ודפוסי התנהגות ותנועה נוקשים, הגוף הזה משווע לאיכויות אחרות; למזון עשיר בתחושות, אמוציות ואסוציאציות ומתוך כלא דימוייו העצמיים ומילון תנועותיו הדל והמוגבל, זועק הגוף המשותק והמקובע לתנועה וחוללות. ואולם המפגש עם הריק, ההעדר והחוסר, הוא חוויה כל כך מאיימת ומשתקת שכל שנותר לנו הוא להדחיקה ביד אחת, בשניה להמשיך ולקבץ אחר חלקי נפש פזורים ומשולכים, ובתווך לחוות אי נחת כרוני- תולדת הסמפטומים הנוירוטים והפסיכוסומטים. האמת צריכה להיאמר, הטענה שסיפורו של הקבצן השביעי חסר ופגום, היא שגויה ומטעה, ההפך הגמור, רקמות הגוף המיוסר נושאות בגבורה את סיפורנו, אף פרט לא נעלם מהן. יתר על כן, מערך הגוף- נפש מעיד את סיפורו השלם ללא הפסק, רק שאנחנו אטמנו אוזנינו מלשמוע ועצמנו עיניים מלראות, והגוף הוא ממשיך לקרוא לנו לעזרה בשתיקה רועמת ומכווצת. אם כן הסיפור מסופר, הנראטיב קיים, אך הוא חסר אותנו – העדים, הנוכחים/נעדרים בו בזמן.

 

במונחיו של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי לאקאן, היינו אומרים שהבחירה של רבי נחמן בדמות חסרת רגליים, והעובדה שסיפורה- "הטלנובלה" של הגוף הנגוף, נעדר מן המרקע, מעידים יותר מכל על כך שהגוף הוא מסמן ריק העוצר בתוכו עודף בלתי נסבל ובלתי נתפס. זוהי התנודה הראשונית- דופק החיים, הרטט הבלתי פוסק שקפא באחת. בדומה למים בתוך גביש השלג- הממתינים לבואו של האביב, בדומה  ליפיפייה הנרדמת הממתינה בארמונה לעוררות, כך גם התנועה הנפשית- גופנית, הזרימה שנחסמה, מחכה להשתחרר, להתחייות ולהתיילד מחדש.  

 

לא בכדי הותיר רבי נחמן את המעשייה בחלקיותה, פצועה ומדממת, בכך הוא מסמן את מצבו הקיומי של האדם המחפש מזור ומרפא לנגעיו, ואולי זו דרכו הייחודית, של רבי נחמן לזמן את נפש האדם הקורא או השומע את המעשייה, להיות שותף להשלמתה-גאולתה, כמו גם להיזכר בפוטנציאל הריפוי העצמי שממתין להתממש בו.

סיכומו של דבר, נדמה לי שמבעד לדמות הקבצן הפיסח משתקפת מסכת חייו התקועה של כל אחד מאתנו ואנו מוזמנים להכיר בחסר, בפצע ובשיתוק האוחז בנו ולקבל אחריות על  השלמת הסיפור, כלומר הסיפור של כל אחד מאתנו ממתין למספר בגוף ראשון על מנת שישלימו באמצעות ריקוד חייו.

מכל האמור לעיל, מתברר לנו מדוע התיקון המיוחל של האדם חייב להתחולל דרך ריקודו של הקבצן הפיסח-מהמקום התקוע, החסר והריק משם ורק משם יכולה להתרחש צמיחה וגדילה. הפרדוקס הוא שעצם הנכונות לפגוש בריק - פתיחת התיבה הסודית הטמונה במרכז הווייתנו הפסיכופיזית, (שמאז ומתמיד עמלנו על נעילתה באין ספור מנעולים ומערכי הגנה זוללי אנרגיה ), רק אקט זה מאפשר לאנרגיה הדחוסה לפעפע לכל רובדי הגוף- נפש וכך המפגש עם הריק שאמור היה להיות טראומתי ומפרק הופך למלאות מחייה ומאפשרת.  

 

ריקודו הנעדר של הקבצן הפיסח פוגש את גופי הנוקשה המשווע לחוללות, חודר את בטני וקרבי. הדיאדה פיסח – רקדן, תמשיך ותלווה אותנו מאחר ומיזוג המצבים הקוטביים מהווה חלק מתהליך שלם של שבירה ותיקון. קבלת האר"י לימדה אותנו שאת הבריאה מקדים שלב שבו האלוהות מצטמצמת  אל תוך עצמה, צמצום זה הכרחי על מנת לפנות מקום להתהוות העולמות ולשחרור מבוקר של האנרגיה היצירתית. גם בחייו של כל אחד מאתנו, הטראומה, השיתוק, המודחק והקפוא, מקדים את הריקוד היצירתי והמשוחרר. כך גם בתהליך היווצרותו של ריקוד, בין תנועה לתנועה קיים תמיד חלל ריק, מאיים ומשתק. בתוך רצף התנועות של המתנועע המתהווה מרגע לרגע, מרחפת כל הזמן עננת החידלון, השיתוק ואי הידיעה מאין תבוא התנועה הבאה. גם בחייו של רבי נחמן, הריקוד לא נועד לשרת את היצר או לשמש ערוץ לביטוי של רגעי התלהבות והתעלות, שכן:

"מעלה יתרה להתאמץ ולרדוף אחר המרה השחורה דווקא, להכניס אותה ג"כ בתוך השמחה באופן שהמרה השחורה עצמה תהפך לשמחה..."[9]. בעניין זה מציין גרין( 1979), כי עבור רבי נחמן, השמחה האמיתית היחידה היא תולדה של מאבק עם צער החיים, כלומר היא תוצאה של תהליך דיאלקטי שבו השמחה והצער נמזגות ועל ידי כך נולדת שמחה ממין חדש, מורכב יותר[10].

 

מבחינתו של רבי נחמן, המחול נתפס כעבודה דתית המצריכה מהאדם מאמץ פנימי לתיעול האנרגיות המתעוררות בו לעבר חלקיו הדיכאוניים ומעוררי המחלוקת בנפשו פנימה על מנת להכלילם ולצרפם, מה שאמור לאפשר טרנספורמציה ו-קתרסיס[11]. האופן שבו מעגן רבי נחמן את תורת הריקוד  ב-קבלת הזוהר וב-קבלת האר"י הינו מאלף ומן הראוי שנעמוד עליו בתמציתיות. על פי תפיסתו, שורש הרע בכלל והעצבות בפרט, הוא "בדינים" שבספירת הבינה המסמלת את האם האלוהית בקומת "אדם קדמון", אשר מקבילתה האנושית  מצויה בלב האדם. מכאן יורדים שורשי הדינים דרך הירכיים והרגליים של  הגוף האלוהי- ספירות נצח והוד, ומצטברים בספירת המלכות התחתונה. בהקבלה אנושית ניתן לומר, שהרגשות השליליים מתפשטים מהלב לשאר חלקי הגוף ומצטברים בפלג הגוף התחתון ובעיקר בכפות הרגליים ובעקבים. מכאן נובע שלדידו של רבי נחמן, הפעלה דינמית של הגוף ובפרט של הרגליים תוך כדי ריקוד, היא הכרחית על מנת  לסנן את המשקעים הרגשיים השליליים וכ"ו[12]. חשיבות כל האמור לעיל, הוא בהבנה שטרנספורמציה רגשית- נפשית,  הינה תהליך הקשור באופן מהותי באופני תנועת הגוף הפיסי ואיבריו השונים. יתר על כן, בכוחה של עבודת תנועתית-גופנית לחולל שינוי פנימי מהותי בנפש האדם. עכשיו אנו יכולים גם להבין יותר את סוד ריקודו של הקבצן השביעי ואת האופן שבו התכוון לרפא את דכאונו של בן המלך (המהדהד אולי את דכאונו של רבי נחמן עצמו[13]), בסיומה של המעשייה.

ובחזרה אל התהליך התנועתי שלנו, רק במידה ונקבל את הדממה את רגעי העצירה, את חלקינו העצובים והדכאוניים, רק במידה ונשכיל להתרווח באותו המרווח, להרפות מהמושכות ולהמתין בסבלנות בעתות השפל לגאות הרגש והגוף, אזי נילקח בבטחה אלי חוף, תוך כדי התהוות ריקוד אוטנתי ומשוחרר שבו מתחולל דיאלוג מתמיד בין הידוע והגלוי לבלתי ידוע ולנסתר, בין "מימי הנפש" הרוגשים, הסוערים או הדוממים לעיתים, לבין "חופי הגוף" המתעצבים ומתכיירים מחדש עם כל מגע של גל. ריקוד זה שכל תנועה שלו צרובה בחותם האמת, בכוחו לצרף ניגודים, לשחרר חסימות וכיווצים, להפגיש בין חלקי נפש וגוף שהיו רדומים או משותקים ולפנות מקום לנוכחות מלוא שיעור "קומת האדם", עצמותו ועוצמתו. אכן ריקוד מסוג זה הנו חוויה רוחנית כולית, המהדהדת את תיאורו הייחודי של רבי נחמן עצמו:

"אילו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הניגון והריקוד שלה, היו כולם בטלים בביטול גמור... הכל היו מתבטלין בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא והמופלג מאד מאד"[14]   

תהליך מופלא זה הוא לעיתים גם חוויה קשה ומתסכלת. נתון לחוסר ודאות וידיעה מהיכן יתחיל ואנא פניו מועדות, הכלי היחיד שנותר בידו הוא קשב הגוף והיענותו המוחלטת לצו הרגע. כל שבידו לעשות הוא לעקוב אחרי עצמו  בסבלנות בחן ובתשומת לב פתוחה ולא מסתגרת ולאפשר לתחושותיו לפעפע בגופו, בדומה לבועות אוויר המבעבעות מקרקעית האוקיינוס ומותירות מסלולי תנועה עד להתפוגגותן והיעלמותן מהעין.

 

הריקוד הלא נרקד:

סיפורו של הרקדן הפיסח פונה לריקוד הלא נרקד של כל אחד מאתנו שהוא בחזקת נעדר כל עוד לא העזנו לתת דרור וחופש לגוף- נפש. בתוך כך עשויים להתעורר פחדים קמאיים וחששות. אכן כן, גם לאל המרקד שיווה קיים צד הרסני ודמוני, שחרור לא מבוקר של אנרגיות האיד שהיו עצורות זמן רב עשוי להיות כאוטי והרסני לאגו. הדבר מזכיר לי את האגדה "הנעליים האדומות" של אנדרסן, המספר על ילדה שכאשר היא נעלה את נעליה האדומות, לא יכלה להפסיק לרקוד. רגליה רקדו ללא הרף בניגוד לרצונה ועל מנת להפסיק את המחול המטורף היא נאלצה לבסוף לכרות את רגליה.... כך גם מספר המקרא, כי פתיינותו המינית של הנחש מספר בראשית, הייתה מאיימת כל כך, שהאל סירסו על ידי כריתת רגליו.

כאן עלינו לשאול את עצמנו בכנות, האם ניתן לפחד מפני הטירוף לשתק אותנו ולהפוך אותו לנכים רגשית ותנועתית, או שנסתכן ונשחרר את "השדים" שהיו כלואים בבקבוק הצר של גופנו ונתנסה בעוצמה ובמימוש הפוטנציאל היצירתי שטמון בנו. בעניין זה מזכירה לנו תורת הריקוד של רבי נחמן כי עלינו לספוג מחדש, לספוח ולמזג את מה שנתפרד או נאטם ונחווה ככאוטי, ולא לשאוף לנטרל את האנרגיות השליליות, או לכרות את חלקי הנפש המאיימים. בהיבט טיפולי, אין ספק שכל עוד ניזקק למנגנוני פיצול דיכוטומיים, נמשיך לקרבן את עצמנו: רגע אחד משותקים- מסורסים חסרי רגליים, ורגע אחר אנו פוצחים במחול כאוטי חסר שליטה וטראומטי. מטרתה של העבודה הטיפולית חייבת אם כן, לכלול את יצירת התנאים בהם יוכלו בהדרגה הפיסח והרקדן שבתוך כל אחד להיפגש סוף סוף, לשוחח ולהתיידד, אזי פתאום הם עשויים לגלות שהם שניהם בעצם מאותו הכפר ואף מאותה "משפחה גרעינית שהתפצלה".

 

מחול ומחילה:

נדמה לי שסיפורו של הרקדן הפיסח קורא לכל אחד לשים לב היכן הוא תקוע ומשותק ולפנות מקום לתנועה ומחול- מילה אשר לא בכדי היא חולקת  שורש משותף עם המלה מחילה. מסופר כי  ביום הכיפורים בו אנו נקראים לחשבון נפש לבקשת סליחה ומחילה, דווקא ביום זה היו בנות ישראל יוצאות בבגדי לבן לחולל בכרמים[16]. אין זה מקרי, שכן המחילה לעצמי ולזולתי, היכולת להתגמש, לשנות מקום ועמדה היא המפנה מקום להיווצרות תנועה שבכוחה להפגיש ביני לבין נקודת מבטו המופנמת של זולתי. זאת בדומה לדינמיקה המאפיינת אימפרוביזציה, שבה בכל רגע אני חופשי לבחור בתנועה חדשה ובמסלול חדש, אין ספור אופציות פתוחות ונתונות לבחירתו של מי שיודע את סוד מתיקותה של המחילה ומסוגל לנוע מתוך החלל שבקרבו, מהמקומות הלא ידועים והלא פתורים מהמחילות האפלות, מתוך המצוקה והקושי, שם ממתין לנו הריקוד שעוד לא נרקד, שם גם מביט בנו בעיניים חומלות הקבצן הפיסח ומזמין אותנו לנוע יחד אתו אל עבר חוללות עצמית.

                                                          

ביבליוגרפיה:

1. שטיינמן, א. (תשי"א ) כתבי רבי נחמן מברסלב.. תל-אביב: כנסת: 125-140.

2. דן, י. ( 1975) הסיפור החסידי. תל-אביב: כתר: 169.

3. אורון, מ.וג' היידנברג, ה. (1986) מעולמו המיסטי של ר' נחמן מברסלב, מעשה בשבעה קבצנים. תל-

   אביב: פפירוס בית הוצאה באוניברסיטת תל-אביב: 133.

4. Hindu Godesses, California: University Press: 47-48         Kinsley, D. (1988)

5. ליקוטי מוהר"ן ב, כג.

6. גרין, א. ( 1979) בעל היסורים. תל-אביב: עם עובד:139.

7. פישביין, מ. ( תש"ס) מחול לצדיקים: תורת הריקוד אצל רבי נחמן מברסלב, במעגלי חסידים, קובץ מחקרים לזכרו של  פרופסור מרדכי וילנסקי (אטקס, ע. אסף, ד. ברטל, ישראל. ריינר אלחנן  עורכים). ירושלים:מוסד ביאליק: 335-349.

8. אנקורי, מ.( 1994) מרומי רקיעים ותחתיות שאול, מסע הנפש של רבי נחמן מברסלב. תל-אביב:  רמות: 12, 14.

9. חיי מוהר"ן ב', תורה שם

10.טולקין, ג.ר.ר.( 1993) עץ ועלה על סיפורי פיות. תל-אביב: זמורה ביתן: 72.

11. שי, א.(2002) משיח של גילוי עריות, הסטוריה חדשה  ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה  המשיחית היהודית. תל-אביב: מודן: 34

12. נצר,ר. (2004)  מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש- סמלים ומיתוסים. מושב בן שמן:מודן: 445

[1]  שטיינמן, א. (תשי"א ) כתבי רבי נחמן מברסלב.. תל-אביב: כנסת: 125-140.

[2]  דן, י. ( 1975) הסיפור החסידי. תל-אביב: כתר: 169.

[3]  שם: 169

[4]  אורון, מ.וג' היידנברג, ה. (1986) מעולמו המיסטי של ר' נחמן מברסלב, מעשה בשבעה קבצנים. תל-אביב: פפירוס בית

הוצאה באוניברסיטת תל-אביב: 133.

[5]  Hindu Godesses, California: University Press: 47-48       Kinsley, D. (1988)

[6] אורון, מ.וג' היידנברג, ה. הערת שולים 4 לעיל.

[7]  עדות מתלמיד האר"י, רבי חיים הכהן מארם צובא, מובא בספרו של שי,א.(2002) משיח של גילוי עריות, הסטוריה חדשה

ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית. תל-אביב: מודן: 34

[8] נצר,ר. (2004) מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש- סמלים ומיתוסים. מושב בן שמן:מודן: 445

[9]  ליקוטי מוהר"ן ב, כג

[10]  גרין, א. ( 1979) בעל היסורים. תל-אביב: עם עובד:139.

[11]  פישביין, מ. ( תש"ס) מחול לצדיקים: תורת הריקוד אצל רבי נחמן מברסלב, במעגלי חסידים, קובץ מחקרים לזכרו של פרופסור מרדכי וילנסקי (אטקס, ע. אסף, ד. ברטל, ישראל. ריינר אלחנן עורכים). ירושלים: מוסד ביאליק: 335-349.

[12]  שם, 340-341.

[13] . אנקורי, מ. ( 1994) מרומי רקיעים ותחתיות שאול, מסע הנפש של רבי נחמן ברסלב. תל-אביב: רמות: 12, 14.

[14]  חיי מוהר"ן ב', תורה שם.

[15]  טולקין, ג.ר.ר.( 1993) עץ ועלה על סיפורי פיות. תל-אביב: זמורה ביתן: 72.

שי גילׁׁ( M.A ), מטפל רגשי בתנועה, מורה לאומנויות תנועה ולחימה, מגשר ומשפטן, מנחה יחידים וקבוצות.

טל: 0524-333757, מייל: shaigil@013.net

 

חזרה

דברו אתנו

טל': 02-6244582

058-6887555

רח' יהושע ייבין 19 (עמק המצלבה)

ירושלים 9370510

כל עצמותי תאמרנה

בית הספר לתאטרון מחול לגברים