תנועה פנימית מאת הרב יובל פרוינד.
פורסם ב'ראש יהודי' שבת ראה תשס"ח
רונן יצחקי בתנועה מאז שהוא זוכר את עצמו. זה התחיל בקראטה (בכל אופן במשפחה מזרחית מסורתית לא מתעסקים עם מחול..) עבר ליוגה ואחרי הצבא עבר לתנועה אמנותית. הוא גילה את התבונה שבגוף, השתלם בכל העולם (יומיקו יושיוקה כבר אמרנו?) ובשנים האחרונות הוא לומד את החיבור הפנימי בין הגוף לבין הנפש היהודייה. שיחה על גלות של הגוף, תרבות חדשה ו"כל עצמותי תאמרנה".
רונן יצחקי הוא איש של כוונה. במהלך השיחה אתו אפשר לחוש את הרצון שלו לדייק, להיות במקום הנכון. הוא בעל ניסיון גדול בהוראת תיאטרון-מחול ובהופעה על במות ועדיין יש בו סקרנות ילדותית לתנועה הבאה שתיוולד כאילו היא הדבר הכי חשוב שראה. "אני לא מנסה להנחיל לתלמידים סגנון תנועה מסוים", אומר רונן, "למרות שבוודאי שהרפרטואר האישי שלי משפיע עליהם. מה שאותי מעניין זה שהאדם ילמד למצוא את התנועות שלו, להצליח להביע דרך הגוף את הכוונות שלו".
איך התחיל הקשר עם קבוצת תנועה של דתיים?
לפני שמונה שנים חיברו ביני לבין קבוצה של חבר'ה דתיים מישיבת מעלות. הקבוצה התגבשה במסגרת תיאטרון עכו הם חיפשו כוריאוגרף ופנו אליי. באותה תקופה גרתי בתל-אביב והייתי "תל-אביבי" שמאלני וכו' בכל רמ"ח אבריי. אף פעם לא עבדתי עם דתיים ומתנחלים וההקשר הכללי שלי כלפיהם היה ביקורתי. הקצו לנו איזה חלל באוניברסיטת תל-אביב ולמפגש הראשון הגעתי עם הסתייגות. נכנסתי לחדר, ראיתי כיפות, ציציות ואקדחים והרתיעה הצדיקה את עצמה. מהר מאד זה התפוגג. תוך רבע שעה הרגשתי הרגשה מיוחדת. זה רק הלך והתעצם ממפגש למפגש. תחושה של 5000 ואט בחדר. התחושה הזאת נשארה עד היום.
יש אפיון לתנועה שצומחת בקבוצות של דתיים?
בשנה האחרונה הקמנו את 'כל עצמותי תאמרנה' – מסגרת מסודרת שנעה על החיבור בין מחול ותנועה לבין יהדות ואמונה, וכשאני והמורים האחרים במסגרת מסתכלים על החבר'ה רוקדים אנחנו רואים בהחלט שפת גוף שונה. זה לא מפתיע, זה מאד טבעי. לגוף שלנו יש שפה עדינה, יש לו תבונה דקה. הוא מקדים ומביע את הפנימיות עוד לפני המילים. העולם המערבי שכח את השפה הזו. הוא הגלה את הגוף ושם אותו במקום שלילי שיש בו רק תענוגות ויצרים. כיום השפה הזאת מתחילה לחזור אלינו וכשבנאדם מאמין, שבמרכז החיים שלו נמצאת עבודת ה', לומד את השפה הזו זה הופך להיות כלי נהדר. בגלל שזה חדש זה מאד רענן ומתפרץ, כמו זרם מים מצינור שהיה סגור זמן רב, ואז משחררים את הצינור והזרם מתפרץ בעוצמה החוצה.
זה מעניין גם את עולם המחול האמנותי הכללי?
בהחלט. המורים שמלמדים פה הם דמויות מרכזיות בקבוצות המחול ובמוסדות המקצועיים בארץ והם מאושרים לבוא וללמד. מורים מחפשים תלמידים ללמוד מהם והם מוצאים את זה פה. הם מזהים תנועה עם שאר רוח, עם סקרנות כנה, תנועה מתוך אינטליגנציה אחרת, מתוך חיפוש אמנותי אחר. באופן כללי, כאדם שמעורה במה שקורה על במות ארצנו במחול המודרני, אני חושב שעולם האמנות די שבע מעצמו. שובע ואמנות לא הולכים ביחד, תמיד יש רצון שמשהו חדש יקרה, שתיווצר התרגשות שונה, ונראה לי שהכיוון של ההתחדשות הוא תנועה מתוך העולם הפנימי היהודי.
מה קרה לך באופן אישי בתוך כל התהליך האמנותי הזה?
לפני שהתחלתי ללמד תיאטרון-מחול המורה שלי אמרה לי: "עכשיו אתה יכול להתחיל ללמוד מהתלמידים שלך". לא הבנתי למה היא מתכוונת והיום אני מאד מבין. אני לומד הרבה מהצורה שבה התלמידים מתכוונים ומביעים את עצמם. במובן הרחב יותר נהייתי מגובש יותר בזהות היהודית שלי. החברים החילוניים שלי כבר קוראים לי דתי. למדתי הרבה מאד מחברי היקר יוסי פרומן. פגשתי אותו לפני שנים והוא הפגיש אותי עם התורה של רבי נחמן ועם החיבור שלה לנפש ולגוף. הוא גם חיתן אותי ואת תמר אשתי לפני כשנה. בשנה הבאה הוא ילמד באופן מסודר בתוכנית שלנו, הוא מצליח לקשר באופן ממוקד בין אמונה לאמנות.
איך החבר'ה מגיבים בלימודים?
הריקוד היהודי הקלאסי היה קשור בדרך כלל לשמחה, וכאן אנחנו לומדים את המנעד השלם של התנועה – תנועה שקשורה לכל מצבי הנפש. החבר'ה שמחים ללמוד את השפה החדשה הזאת. לפעמים המפגש הוא כל-כך חזק עד שנבהלים ממנו. זה חלק מהלימוד מבפנים. ללמוד איך להצליח להתכוון דרך הגוף.
כרטיס ביקור:
רונן יצחקי, בן 36, נשוי לתמר שגם מתעסקת עם מחול ויוגה. גרים ביישוב נטף שבהרי ירושלים. מתעסק כבר יותר מחמשה עשרה שנה בתיאטרון-מחול. למד אצל פרופ' רות זיו, אחת המאסטריות בתחום. תואר ראשון ושני באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. למד באופן אישי בארץ ובאירופה סגנונות שונים של תיאטרון-מחול ותנועה. לימד תיאטרון -מחול בסמינר הקיבוצים ותנועה באקדמיה למוסיקה ומחול. הקים את "כל עצמותי תאמרנה" – לימודי תנועה מסודרים ומקצועיים לקבוצות דתיות. מרגיש זכות גדולה להיות שותף לכינון תרבות חדשה. חולם על חווה שתאסוף את כל הפנטזיות שלו: חקלאות, סדנת ברזל, נגריה, סטודיו וחינוך.