מי ברא אלה

ידידיה מנדלבאום

 

מי ברא אלה

ברצוני להתייחס לאחד מקטעי הזוהר המרגשים ביותר אותם יצא לי ללמוד. המאמר נקרא מאמר "מי ברא אלה דאליהו", והוא מופיע בהקדמות הזוהר דף א ע"ב.

 

אמר ר"ש אלעזר בני פסוק מילך ויתגלי סתימא דרזא עלאה דבני עלמא לא ידעין, שתיק רבי אלעזר, בכה רב שמעון וקאים רגעא (נ"א שעתא) חדא, א"ר שמעון אלעזר מאי אלה, אי תימא ככביא ומזלי הא אתחזן תמן תדיר, ובמ"ה אתבריאו כמה דאת אמר (תהלים ל"ג) בדבר יי' שמים נעשו, אי על מלין סתימין לא לכתוב אלה דהא אתגלייא איהו, אלא רזא דא לא אתגליא בר יומא חד דהוינא על כיף ימא ואתא אליה"ו ואמר לי ר' ידעת מה הוא מי ברא אלה, אמינא ליה אלין שמיא וחיליהון עובדא דקודשא בריך הוא דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו ולברכא ליה דכתיב (שם ח') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' יי' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, א"ל ר' מלה סתימה הוה קמי קודשא בריך הוא וגלי במתיבתא עלאה ודא הוא, בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא עבד ברישא נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין בניינא עמיקא דנפק מגו מחשבה ואקרי מ"י שירותא לבנינא, קיימא ולא קיימא, עמיק וסתים בשמא, לא אקרי אלא מ"י בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא (דא) ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה וסליק אל"ה בשמא, אתחברון אתוון אלין באלין ואשתלים בשמא אלהים ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים, ואינון דחבו בעגלא על רזא דנא אמרו (שמות ל"ב) אלה אלהיך ישראל, וכמה דאשתתף מ"י באלה הכי הוא שמא דאשתתף תדיר, וברזא דא אתקיים עלמא, ופרח אליהו ולא חמינא ליה, ומניה ידענא מלה דאוקימנא על רזא וסתרא דילה, אתא רבי אלעזר וכלהו חברייא ואשתטחו קמיה בכו ואמרו אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די.

 

תרגום המאמר לעברית על פי פירוש הסולם:

אמר ר' שמעון: אלעזר בני, עמוד מלדבר ותתגלה סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים. שתק ר' אלעזר.. בכה ר"ש ועמד רגע אחד. א"ר שמעון אלעזר, מהו אלה? אם תאמר שהוא הכוכבים והמזלות, הלא תמיד הם נראים, ובמה נבראו. כמו שאתה אומר בדבר ה' שמים נעשו . ואם על הדברים הסתומים, לא היה שיכתב אלה, שהרי גלויים הם.

אלא סוד זה לא נתגלה, אלא ביום אחד שהייתי על חוף הים ובא אליהו ואמר לי: רבי, הידעת מהו מי ברא אלה? אמרתי לו, אלו הם השמים וצבאם, מעשה הקב"ה, שיש לבני אדם להסתכל בהם ולברך אותו. שכתוב, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. אמר לי, רבי דבר סתום היה לפני הקב"ה וגילה אותו בישיבה של מעלה, וזה הוא. בשעה שהסתום מכל הסתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, צייר בה את כל הציורים, חקק בה את כל החקיקות. וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, חקיקה של ציור סתום אחד, קדש קדשים, שהוא בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה, ונקרא מי שהוא התחלה אל הבניין. והוא עומד ואינו עומד עמוק וסתום בשם ולא נקרא אלא מי. רצה להתגלות ולהיקרא בשם זה. הוא התלבש בלבוש יקר ומאיר, וברא אלה, והצטרף אלה בשמו. התחברו האותיות אלו באלו, ונשלם שם אלוקים וכל עוד לא ברא אלה לא עלה שם אלוקים. ואלה שחטאו בעגל, אמרו על סוד זה אלה אלקיך ישראל. וכמו שנתחברו מי באלה כך השם מתחבר תמיד ובשם זה מתקיים העולם. ואליהו פרח ולא ראיתי אותו . וממנו ידעתי הדבר, שעמדתי על הסוד והסתר שלו. בא ר' אלעזר וכל החברים והשתטחו לפניו, בכו ואמרו, אם לא היינו באים לעולם, אלא לשמוע את זה, די היה לנו.

 

רבי שמעון ורבי אלעזר עוסקים בפירוש הפסוק "שאו מרום עינכם וראו מי ברא אלה". הפירוש הפשוט אותו מציע רבי שמעון, הוא שהאדם יסתכל למעלה ומה שיראה יעזור לו לגלות מי ברא אלה. אך, ישנו פרט נוסף אותו רואה הזוהר בפסוק. הבורא הוא "מי". הוא מסתיים בשאלה שתשובתה אינה ברורה. הברוא הוא אלה, דבר קונקרטי ומוחשי. רבי שמעון מסתכל לשמים ורואה את הכוכבים. אך הם אינם עונים לתיאור הזה, חסר להם הצד של השאלה. הם ברורים כשמש. מצד שני, מציע רבי שמעון להסתכל על דברים מופשטים יותר. אך גם הם אינם מתאימים. אמנם הצד הנעלם שייך בהם מאוד, אך הקונקרטיות של "אלה" אינה קיימת בהם כלל.

אם כן, מהו הדבר הייחודי עליו מדבר הפסוק- היוצר את החיבור המופלא בין המופשט והשאלה לברור? על כך אין בר תמותה יכול לענות, אלא רק אליהו מסוגל.

ואכן, מתאר רבי שמעון את פגישתו עם אליהו על חוף ים (אותיות מי), ואליהו מציע לו את ההסבר הבא.

 

כאשר הקב"ה בא לברוא את העולם. לא היה כלום. לא היה מאיפה להתחיל. והקב"ה מתחיל לעשות נקודה אחת. הנקודה הזו מופשטת לחלוטין, רק שאלה יש בה, אך היא ההתחלה של הכל. הבניין יוצא ממנה. לנקודה זו – הוא קורא מי. אך כדי שהקב"ה יתגלה וייברא את העולם, זה לא מספיק. ואת אותה נקודה מופשטת ראשונית, הוא מצפה בבגדים ולבושים מאירים. וברגע שיש בגדים מאירים, הדבר אינו מופשט, אלא יש לו חלק קונקרטי- ולא נקרא "אלה". ובעצם, במצב זה נוצר חיבור בין שני החלקים, בין הנקודה המופשטת ה"מי" לבין הלבוש הברור- ה"אלה" ונוצר לנו שם אלקים (אותיות אלה, ומי). ו"בראשית ברא אלקים" תחילת הבריאה היא בבריאת שלם אלקים, ומכאן המציאות ממשיכה להיבנות. ממשיך אליהו ואומר כי בדרך זו, בחיבור זה, העולם ממשיך להתקיים.

 

מה עניינו של חיבור זה, בו תולה אליהו את העולם? כל יצירה של משהו חדש צריכה להתחיל מנקודת אין. ברגע שהכל ברור, אין כבר יצירה של משהו חדש. הכל קיים. אך השאלה בעצמה לא יכולה להקים שום דבר, וכך היצירה בנויה על החיבור בין הספקות, בין השאלות, לבין דברים ברורים. רק חיבור זה מאפשר להכניס נשמה, ואלקים לתוך היצירה הנוצרת.

 

וסוד זה ממשיך להחזיק את העולם. ברגע בו סימני השאלה נעלמים, העולם אינו נותר על עומדו. אליהו מסביר כך את חטא העגל. במה חטאו עם ישראל? באמרם אלה אלקך ישראל. באמרם כי אינם מוכנים לקבל סימני שאלה. הם צריכים דברים ברורים, עגל זהב שיהיה אלוהים ואל יעלם ויותירם בודדים ומלאי שאלות. וזו עבודה זרה. זה לא מאפשר את קיום העולם.

 

בעצם, קטע זוהר זה הוא בסיס ליצירה אמיתי בכל תחום. על מנת שיצירה תהיה אמיתית, ויתגלה בא חותם בהבריאה של הקב"ה, היא חייבת את נקודת האין ממנה תצא. כאשר אדם בא לבנות יצירה והוא יודע כבר מה תהיה משמעותה, באיזה תנועות היא תגוון, מי ישחק בה, ומה אורכה, אין זו יצירה, זוהי עבודה זרה. אותי קטע זה מלווה בעבודות שאני יוצר. אני מתחיל מתנועה, מדבר מופשט ללא שום משמעות, ולאט לאט, אותו דבר מופשט ונטול הסבר מ תחיל לקבל סיפור, תנועות נוספות, שותפים, רוקם עור וגידים. ובסוף אני מגלה – אכן הייתה ככאן בריאה.

ובכן שאו מרום עיניכם וראו...