על הכריעה בתפילה

 

"מפני שמי ניחת הוא" - על הכריעה בתפילה

מתוך שעור של יוסי פרומן בכל עצמותי תאמרנה

 

היכן כורעים

תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף,

ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה - מלמדין אותו שלא ישחה.

 

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט - כמו שאמרנו. כהן גדול - בסוף כל ברכה וברכה, והמלך - תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה.

 

אמר רבי יצחק בר נחמני, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי: הדיוט - כמו שאמרנו, כהן גדול - תחלת כל ברכה וברכה, המלך - כיון שכרע, שוב אינו זוקף, שנאמר: +מלכים א' ח'+ ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו...

 

תני חדא: הכורע בהודאה הרי זה משובח; ותניא אידך: הרי זה מגונה!

לא קשיא: הא - בתחלה, הא - לבסוף.

רבא כרע בהודאה תחלה וסוף. אמרי ליה רבנן: אמאי קא עביד מר הכי? - אמר להו: חזינא לרב נחמן דכרע, וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי. - והתניא: הכורע בהודאה הרי זה מגונה! - ההיא - בהודאה שבהלל. - והתניא: הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה! - כי תניא ההיא - בהודאה דברכת המזון[1].

(ברכות לד.)

 

תניא, אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור - היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו - אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה - מפני כריעות והשתחויות.

(ברכות לא.)

 

איך כורעים

תנו רבנן: קידה - על אפים, שנאמר: +מלכים א' א'+ ותקד בת - שבע אפים ארץ,   כריעה - על ברכים, שנאמר: מכרע על ברכיו[2],

השתחואה - זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר: +בראשית ל"ז+ הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה.

(ברכות לד.)

 

ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב: המתפלל, כשהוא כורע - כורע בברוך וכשהוא זוקף - זוקף בשם. אמר שמואל: מאי טעמא דרב - דכתיב: +תהלים קמ"ו+ ה' זוקף כפופים. מתיבי: +מלאכי ב'+ מפני שמי נחת הוא![3] - מי כתיב בשמי? מפני שמי כתיב. אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אוריאן, תא ואימא לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך! הכי אמר אבוך: כשהוא כורע - כורע בברוך, כשהוא זוקף - זוקף בשם.

רב ששת כי כרע - כרע כחיזרא, כי קא זקיף - זקיף כחיויא.

(ברכות יב.)

 

הני שמונה עשרה כנגד מי? ... אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה[4].

ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; עולא אמר: עד כדי שיראה איסר כנגד לבו[5]; רבי חנינא אמר: כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך. אמר רבא: והוא - דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע.

(ברכות כח:)

 

תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי א"ר ירמיה ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונה אלא כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מילתא דחנן בר בא פליגא דחנן בר בא אמר לחבריא נימור לכון מילתא טבא דחמית לרב עביד ואמריתה קומי שמואל וקם ונשק על פומי ברוך אתה שוחח בא להזכיר את השם זוקף שמואל אמ' אנא אמרית טעמא ה' זוקף כפופי' א"ר אמי לא מסתברא אלא מפני שמי ניחת הוא א"ר אבון אילו הוה כתי' בשמי ניחת הוא יאות לית כתיב אלא מפני שמי ניחת הוא קודם עד שלא הזכי' את השם כבר ניחת הוא ר' שמואל בר נתן בשם ר' חמא בר חנינא מעשה באחד ששחח יותר מדאי והעבירו ר' ר' אמי א"ר יוחנן הוה מעבר א"ל ר' חייא בר בא לא הוה מעביר אלא גער

(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)

 

תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה. לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע. - והא גרמא ליה? והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע, ומנו - לוי! - הא והא גרמא ליה.

(סוכה נג.)

 

הגבלות

גופא, רב איקלע לבבל בתענית צבור. קם קרא בספרא, פתח - בריך, חתם - ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו - ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? - רצפה של אבנים היתה. ותניא: +ויקרא כ"ו+ ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. כדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. - אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי! - קמיה דרב הואי. - וליזיל לגבי ציבורא, ולינפול על אפיה! - לא בעי למיטרח ציבורא. - ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד. - וליפול על אפיה ולא ליעביד פשוט ידים ורגלים! - לא משני ממנהגיה. ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני, כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר, אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, דכתיב +יהושע ז'+ ויאמר ה' אל יהושע קם לך [וגו']...

אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי.   

(מגילה כב:)

 

 

כריעת סיום

יצא ובא לו דרך כניסתו. מנא הני מילי? - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אמר קרא +דברי הימים ב' א+ ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים, וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים? אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון. מה ביאתו מירושלים לגבעון - פניו כלפי במה כדרך ביאתו, אף יציאתו מגבעון לירושלים - פניו כלפי במה כדרך ביאתו. וכן כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כשהן נפטרין - לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין, וכן תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו והולך. כי הא דרבי אלעזר, כד הוה מיפטר מיניה דרבי יוחנן, כד הוה בעי רבי יוחנן לסגויי הוה גחין קאי רבי אלעזר אדוכתיה, עד דהוה מיכסי רבי יוחנן מיניה. וכד הוה בעי רבי אלעזר לסגויי, הוה קא אזיל לאחוריה עד דמכסי מיניה דרבי יוחנן, רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה, עד דמנגפן כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא. אמרו ליה לרב יוסף: הכי עביד רבא. אמר ליה: יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא! אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. אמר ליה רב מרדכי: כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו - התם איבעיא ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר - דומה לכלב ששב על קיאו. תניא נמי הכי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן - ראוי לו שלא התפלל. ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל, שנאמר +דברים לג+ מימינו אש דת למו ואומר +תהלים צא+ יפל מצדך אלף ורבבה מימינך. מאי ואומר? וכי תימא: אורחא דמילתא היא למיתב בימין, תא שמע יפל מצדך אלף ורבבה מימינך. רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא. אמר ליה: מי סברת לימין דידך? לשמאל דידך קא אמינא, דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא. אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להו שלש פסיעות בכריעה אחת.

( יומא נג.)

 

אלו ברכות ששוחחין בהן בראשו' תחילה וסוף ובמודים תחילה וסוף השוחח על כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישוח ר' יצחק בר נחמן בשם ר' יהושע בן לוי כהן גדול שוחח על סוף כל ברכה וברכה המלך ראש כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי המלך משהוא כורע אינו נזקף עד שהוא משלי' כל תפילתו מ"ט ויהי ככלו' שלמה להתפלל אל ה' את כל התפילה ואת כל התחינה הזאת קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו אי זו כריעה ואי זו בריכה ר' חייא רבא הראה בריכה לפני ר' ונפסח ונתרפ' ר' לוי בר סיסי הראה כריעה לפני ר' ונפסח ולא נתרפא וכפיו פרושו' השמים א"ר אייבו כגון הדין נקדים היה עומד א"ר אלעזר בר' אבינא ככפים הללו שלא נטפו בבניין בית המקדש כלום

(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)

 

כריעות בבית המקדש

משנה ג

לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות...

משנה ו

כל העזרה היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רחב מאה ושלשים וחמש ושלש עשרה השתחויות היו שם אבא יוסי בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים...

(מסכת מידות פרק ב)

 

שלשה עשר שופרות שלשה עשר שולחנות שלש עשרה השתחויות היו במקדש של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה והיכן היתה יתרה כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז:

(מסכת שקלים פרק ו משנה א)

 

והיכי דמי השתחואה דלית בה שהייה? דלית בה שהייה - זו כריעה בעלמא היא, דאית בה שהייה - פישוט ידים ורגלים. וכמה שיעור שהייה? פליגי בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה, ומנו? רבי שמעון בן פזי, ואמרי לה ר"ש בן פזי וחד דעימיה, ומנו? ר' יצחק בר נחמני, ואמרי לה ר"ש בר נחמני, חד אמר: כמימריה דהאי פסוקא, וחד אמר: כמויכרעו לסיפא, +דברי הימים ב' ז'+ וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

(שבועות טז:)

 

 

 

[1] תנא ר' חלפתא בן שאול הכל שוחחין עם ש"צ בהודא' ר' זעיר' אמ' ובלבד במודי' ר' זעיר' סבר לקרוב' כדי לשוח עמו תחילה וסוף ר' יסא כד סליק להכא חמתין גחנין ומלחשין אמר לון מהו דין לחישה ולא שמיע דמר ר' חלבו ר"ש בשם ר' יוחנן בשם ר' ירמיה ר' חנינא בשם ר' מיישא ר' חייא בשם ר' סימאי ואית דאמרין ליה חבריא בשם ר' סימאי מודים אנחנו לך אדון כל הבריות אלוה התושבחות צור עולמי' חי העולם יוצר בראשית מחיה המתי' שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו וקרבתנו להודות לשמך בא"י אל ההודאות רבי בא בר זבדא בשם רב מודים אנחנו לך שאנו חייבין להודות לשמך תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית בא"י אל ההודאות רבי שמואל בר מינא בשם רבי אחא הודייה ושבח לשמך לך גדולה לך גבורה לך תפאר' יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבתינו שתסמכינו מנפילתינו ותזקפנו מכפיפתינו כי אתה הוא סומך נופלים וזוקף כפופים ומלא רחמים ואין עוד מלבדך בא"י אל ההודאות בר קפרא אמר לך כריעה לך כפיפה לך השתחויה לך בריכה כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון לך ה' הגדולה והגבור' והתפארת והנצ' וההוד כי כל בשמי' ובארץ לך ה' הממלכ' והמתנש' לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואת' מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל ועתה אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך בכל לב ובכל נפש משתחוים כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו בא"י אל ההודאות א"ר יודן נהגין רבנין אמרי' כולהון ואית דאמרין או הדא או הדא

(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)

[2] "(כב) וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם:...

(נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם:

(נה) וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר:

(מלכים א ח)

[3] בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא:(מלאכי ב)

[4]תניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים" (בבא קמא טז.)

[5] רש"י – שני קמטים, אחד מלמטה ואחד מלמעלה, וכאיסר רוחב בשר באמצע.

רשב"א -  פי' ר"ה גאון ז"ל שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופינה כשהיא מוצבת וסימן לדבר הלכוף כאגמון ראשו דשמעת מינה דזהו מנהג כריעה וכשכופף צוארו ושוחה כמעט עד שיראה איסר שבארץ כנגד לבו נראה כפיפת אגמון.

 

דברו אתנו

טל': 02-6244582

058-6887555

רח' יהושע ייבין 19 (עמק המצלבה)

ירושלים 9370510

כל עצמותי תאמרנה

בית הספר לתאטרון מחול לגברים