חזרה
על מהות ומקור ה"אין" ביצירה
רונן יצחקי
כאתר של התנגדות פוטנציאלית לתיאורטיציזם, האמנות חומקת בהכרח ממושגים מסורתיים של פרשנות או הסבר. מדוע? באופן סכמאטי אפשר להתוות כמה היבטים של תשובה לשאלה:
לאמנות יש אופי של קיום מסוג של פעולה (מעשה) יותר מאשר קיום של חפץ דומם (דבר). כך שלחפש אחר "המשמעות" של עבודת האמנות יהיה סוג של טעות בקטגוריה: כמוה כשאלה מהו גובהו של רעיון או מה המשמעות של השפה הצרפתית. עבודת האמנות היא יותר עניין של אופן "היות" ייחודי.
ייחודה של עבודת האמנות הוא בכך שהיא חורגת מן התכנות או מן העמל המכוון של האמן. הסופר הצרפתי מוריס בלנשו (1907- 2003) פרסם ב-1955 את חיבורו המשפיע המרחב הספרותי (a1982 Blanchot)...הוא מתמקד באקט החיבור של הכותב, מבליט רגע מכריע בהופעתה של עבודת אמנות אפשרית: אותו רגע שבו פרגמנטים או פיסות של העבודה המצויה בתהליך מתחילים לקסום למחבר עצמו, ורומזים על כיוונים או מובנים אפשריים שהמחבר לא חזה מראש, אלא כאלה שעשויים להיקרא ואולי גם כאלה שאפשר ללכת בעקבותיהם בעבודה ההולכת ונגלית.[1]
משימתו של האמן היא לאפשר לעבודה להגיח מתוך עצמה, העבודה היא אימננטית לעצמה ומלאכה מכילה את היצירה עצמה. זה פחות עניין של מיומנות טכנית של היוצר, על אף שגם זו נחוצה, אלא יותר עניין של ראייה אינטואיטיבית של הכוח החושף את היש. ראייה זו היא, אצל היידגר, הבנת ה-techne היווני העתיק, לא במובן של טכנולוגיה אלה במובן של תמצית מעשה היצירה.[2]
עניין זה פירושו "לנתק את העבודה", כפי שכתב היידגר, "מכל היחסים למה שאינו היא עצמה...באמצעותו (של האמן), על העבודה להיות משוחררת לעמידתה-בתוך-עצמה באופן טהור. דווקא באמנות הגדולה, ובה בלבד מדובר כאן, נשאר האמן משהו חסר חשיבו לעומת העבודה, כמעט כמעבר המאיין את עצמו בעשייה לטובת לידתה של העבודה" (היידגר 1968: 27/ :5 GA26). סמכות שהחוק שלה עשוי להכתיב באורח בלתי אישי את היפרשותה העתידית של העבודה. כמה דיווחים של סופרים על מה שקרוי "השראה" מחזקים את דבריו של היידגר, כמו האפוריזם של א"פ פורסטר: "כיצד אדע מה אני חושב כל עוד איני רואה מה אני אומר?" (מצוטט על ידי סול בלו ב( Plimpton 1967: 184-.[3]
על פי ההיידגריאנים יש להסתייג מן ההשקפה הרואה את העבודה כהשלכה או כהיטל של מצבו הפסיכולוגי של היוצר. ראייה כזו נכונה רק באורח שיטחי ונכון יהיה לראות את היצירה כמציגה או חושפת עצמה לנוכח מבטו של היוצר דרך תחושתו הכוללת, כאילו היצירה רק כבר הייתה קודם לכן ובתהליך היצירה אין ייצור אלא ויתור על המיותר על מנת לראות את מה שכבר יש. האמן מחפש את מה שכבר נמצא וכך נחשפת בפניו (בגופו) עבודת האמנות הפותחת לו מבט חדש אשר מוליך את האמן בדרך חדשה.[4]
מקור החשיפה אינו ברשות האמן אך יש ביכולתו של האמן להתכוון אליו, להיחשף בפניו ולתרגם אותו כך שהוא הופך למופע פיסי שמציג עצמו דרך מדיות שונות כגון צליל, תנועה, צבע, קול.
היידגר מצטט ממכתב שחיבר מוצרט: "אני מחפש תווים שאוהבים זה את זה" (Haar 1993:98). עניין זה כשלעצמו מזכיר את הערתו של אנדרה ברטון מ-1924 ש"המילים עושות אהבה" על גביי הנייר (Breton 1988: 286).
הפסיכולוגיה האישית, אם כן, אינה רלוונטית על פי היידגר והיא נתפסת בגדר הדבר עצמו שהאמן מקשיב לו ומשמש לו כמעיין מתווך המאפשר לצורה להיפתח בפנינו. זוהי יצירה שמקורה לא באמן היוצר אלא ב"אין".
[1] קלרק, טימותי, מרטין היידגר. ת"א, רסלינג, 2007. עמ' 72
[2] (שם)
[3] עמי 73
[4] עמ' 74
חזרה