חזרה
תיאטרון המריונטות
היינריך פון קלייסט
ערב אחד, בחורף של שנת 1801, פגשתי חבר ישן שלי בפארק. לאחרונה הוא מונה לתפקיד רקדן ראשי בתיאטרון המקומי, והקהל אהב אותו מאוד ונהר לראות אותו. אמרתי לו שהופתעתי לפגוש אותו פעמים אחדות בתיאטרון המריונטות שהוקם בכיכר השוק כדי לבדר את הקהל במופעי בורלסקה דרמטיים משובצים בריקוד ובשיר פה ושם. הוא שיכנע אותי שהמחוות האילמות של הבובות העניקו לו סיפוק רב, ואמר לי חד וחלק שכל רקדן המבקש ללטש את האמנות שלו יכול ללמוד מהן המון.
מהדרך שבה הוא אמר לי את זה יכולתי להבין שזה לא היה סתם רעיון שצץ לו בראש, כך שהתיישבתי לתחקר אותו בצורה יותר מפורטת על ההנמקות שלו לקביעה יוצאת הדופן הזו.
הוא שאל אותי אם למעשה חלק מתנועות הבובות (ובמיוחד הקטנות יותר) לא היו בעיני מאוד חינניות. את זה לא יכולתי להכחיש. אפילו טֶניֶיה לא יכול היה לצייר קבוצה של ארבעה איכרים רוקדים רונדו בקצב של צעדה מהירה ביד כה מעודנת.
שאלתי על מנגנוני ההפעלה של הדמויות האלה. רציתי לדעת איך אפשר להניע את הגפיים הנפרדות ואת קצותיהן לפי קצב הריקוד ללא סבך של חוטים על אצבעות המפעיל. תשובתו הייתה שאל לי לדמות שהמפעיל מציב ומזיז כל איבר בנפרד בשלבים השונים של הריקוד. לכל תנועה, כך אמר לי, יש מרכז כובד משלה; מספיק לשלוט בו מתוך הבובה פנימה. באמצעות הבובה פנימה. הגפיים, שאינן אלא מטוטלות, נעות בעקבות מרכז הכובד שלהן באופן מכני מאליהן, בלי סיוע נוסף. הוא הוסיף שהתנועה הזאת פשוטה מאוד. כשמרכז הכובד מוזז בקו ישר, הגפיים משרטטות עקומות. לעתים קרובות, כשהן מנוענעות לגמרי במקרה, הבובה נכנסת למעין תנועה קצבית, שדומה לריקוד.
היה נראה לי, שהתבוננות זו האירה סוף-סוף את ההנאה שלדבריו הוא מקבל מתיאטרון המריונטות, אבל הייתי עדיין רחוק מלנחש את ההיסקים שהוא גזר ממנה בהמשך.
שאלתי אותו, אם הוא חושב שהמפעיל השולט בבובות האלה צריך בעצמו להיות רקדן, או שלפחות יהיה לו איזשהו מושג על היופי שבריקוד. הוא ענה שגם אם משימה כלשהי קלה מבחינה טכנית, אין להסיק מכך שאפשר לבצע אותה לגמרי בחוסר רגישות. הקו שלאורכו צריך לנוע מרכז הכבידה, הוא באמת מאוד פשוט, וברוב המקרים – כך האמין – הוא ישר. כשהוא מעוקל, חוק העקמומיות (1) צריך לפעול לפחות במעלה הראשונה, ולכל היותר במעלה השנייה. אפילו במקרה השני הקו הוא רק אליפטי, צורת תנועה טבעית לגוף האדם בזכות הפרקים, כך שזה בקושי דורש מהמפעיל איזושהי מיומנות גדולה. אבל אם מסתכלים על כך מנקודת מבט אחרת, הקו הזה יכול להיות משהו מאוד מסתורי. זה לא יותר מאשר המסלול, שבו נעה נפש הרקדן. הוא פקפק אם אפשר בכלל למצוא את המסלול הזה, אלא אם המפעיל עצמו לא יציב את עצמו בחפיפה למרכז הכובד של המריונטה. במלים אחרות, המפעיל ירקוד.
אמרתי שחלקו של המפעיל בכל העניין הזה הוצג לי בעבר כמשהו שאפשר לבצע אותו באופן נטול רגש לחלוטין – די בדומה לסיבוב ידית של עוגב חבית ידני.
"בכלל לא", אמר, "למעשה, מתקיימת מערכת יחסים עדינה מאוד בין תנועות אצבעותיו של המפעיל לבין התנועות של הבובות המחוברות אליהן; משהו כמו מערכת היחסים שבין מספרים והלוגריתמים שלהם, או בין אסימפטוטה והיפרבולה". ובכל זאת, הוא האמין שאפשר לפטור את המריונטות משריד אחרון זה של רצייה אנושית ולהסירו – ובכך להעביר לגמרי את ריקודן לתחום הכוחות המכאניים, שכפי שכבר הצעתי, אפשר להפיקם אף על ידי סיבוב ידית.
אמרתי לו שנדהמתי מתשומת הלב שהוא מייחד לזן הוולגרי הזה של צורת אמנות. זה לא רק שהוא חשב שיש לאמנות הזאת פוטנציאל להתפתחות נשגבת יותר; נראה היה, שהוא עצמו מתאמן לקראתה כיעד שהציב לעצמו.
הוא חייך. הוא אמר שהוא בטוח שלו היה משיג בעל מלאכה שיבנה לו מריונטה על פי המפרט שעליו הוא חושב, הוא יכול היה לבצע איתה ריקוד, שלא הוא ולא כל רקדן או רקדנית מיומנים אחרים בני הזמן – אפילו לא מדאם וֶסְטְריס בעצמה - היו מסוגלים להגיע לרמתו.
"כבר שמעת", שאל והשפיל מבטו, "על הרגליים והידיים המלאכותיות האלה, שמייצרים בעלי מלאכה אנגליים למען מי שהיו חסרי המזל עד כדי כך שאיבדו אותן?"
אמרתי שלא. אף פעם לא ראיתי דבר כזה.
"צר לי לשמוע את זה", אמר, "כי כשאני אומר לך שהאנשים האלה רוקדים איתן, אני כמעט חושש שלא תאמין לי. מה אני בכלל אומר... רוקדים? טווח התנועות שלהם למעשה מוגבל, אבל את התנועות שהם כן יכולים לעשות הם מבצעים בתחושה של ודאות, בקלות ובחן שבוודאי ידהימו את המתבונן המהורהר".
אמרתי בצחוק שוודאי כבר מצא את האיש שחיפש. האוּמן המסוגל לייצר רגליים ורגליים מופלאות שכאלה בוודאי יוכל גם לייצר בשבילו מריונטה מושלמת, על פי המפרט שלו.
"ומה", שאלתי, והוא משפיל מבט במבוכת-מה, "הן הדרישות שאתה חושב להציב בפני כושר ההמצאה והבנייה שלו?"
"שום דבר מעבר למה שאנחנו רואים בבובות האלה כאן", ענה, "פרופורציה, גמישות, קלילות... אבל כל אלה - בדרגה גבוהה יותר. ובמיוחד תזמור טבעי יותר של כל מרכזי הכבידה האלה".
"ומה הוא היתרון שיהיה לבובות שלך על פני רקדנים בשר ודם?"
"היתרון? קודם כל יתרון שלילי, ידידי: לעולם לא נוכל להאשים אותן בהעמדת פנים יומרנית. כי כמו שאתה ודאי יודע, זיוף נגלה לעין כשהנפש, או הכוח המניע, מופיעים במקום שאיננו מרכז הכובד של התנועה. מאחר שבאמצעות החוט או התיל יכול המפעיל לשלוט רק במרכז הכובד הזה, הרגליים או הידיים המחוברות לחוט נמצאות בדיוק במצב שבו הן צריכות להיות... חסרות חיים, מטוטלות לשמן, הנשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה. זוהי תכונה מצוינת. אתה תחפש אותה לשווא אצל רוב הרקדנים.
"רק תסתכל ברקדנית הזאת הרוקדת את דפנה", המשיך, "אפולו רודף אחריה, והיא פונה להביט בו. ברגע זה נראה כאילו הנפש שלה ממוקמת בגב התחתון שלה. כשהיא מתכופפת, נראה כאילו היא הולכת להישבר כמו נאיאדה (2) ברוח אסכולת ברניני. או תיקח את הבחור הצעיר הזה שרוקד את פריס, כשהוא עומד בין שלוש האלות, ומציע את התפוח לוונוס. הנפש שלו ממוקמת (וזה נורא לראות את זה) בעצם במרפק שלו".
"אי אפשר להימנע מתפישות מוטעות כמו זו", אמר, "עכשיו, כשאכלנו כבר מעץ הדעת, אבל גן העדן סגור ומסוגר, והמלאך עומד מאחורינו, אנחנו צריכים להמשיך במסע שלנו מסביב לעולם ולראות אולי יש לו איזשהו פתח מאחור".
זה הצחיק אותי. מובן, חשבתי, שהרוח האנושית לא יכולה לטעות כאשר אינה קיימת. ראיתי שהיה לו עוד מה לומר, אז הפצרתי בו שימשיך.
"בנוסף על כך", אמר, "ביחס לכל תכלית מעשית, יתרונן של הבובות האלה הוא בחוסר משקלן. הן לא נתונות לפגעי כוח האינרציה של החומר – התכונה העמידה ביותר בפני הריקו, התכונה שהריקוד הכי מתקשה להכניע. הכוח שמניף אותן לאוויר גדול מזה שמושך אותן לאדמה. מה לא תיתן העלמה ג' כדי לאבד 60 ליברות ממשקלה, או שיהיה לה משקל-נגד כזה שיאזן אותה, כשהיא עושה את ה- (3)entrechats ואת הפירואטים שלה? כמו הגמדים, הבובות זקוקות לאדמה רק כדי להביט כנגדה בקלילות, ובאמצעות בדיקה רגעית זו לחדש את תנופת רגליהן וידיהן. אנחנו, בני האדם, זקוקים לה כדי להישען עליה, כדי להתאושש ממאמץ הריקוד. רגע מנוחה זה הוא בבירור לא חלק מן הריקוד. המיטב שנוכל לעשות הוא לנוח באופן הכי פחות בולט לעין שרק אפשר..."
תשובתי הייתה, שזה לא משנה עד כמה מחוּכֶמת תהיה הדרך שבה הוא יכול להציג את הפרדוקסים שלו, הוא לעולם לא יצליח לשכנע אותי בכך שבובה מכאנית יכולה להיות חיננית יותר מאשר גוף אנושי חי. הוא התנגד, ואמר שבכל הנוגע לחן, האדם לא יכול בכלל להתקרב לבובה. רק אֵל יכול להשתוות לחומר דומם במובן זה. זוהי הנקודה שבה שני הקצוות של העולם המעגלי נפגשים.
ממש נדהמתי. לא ידעתי מה לענות על קביעות יוצאות דופן כל כך.
נראה, כך אמר בעודו לוקח לעצמו קומץ טבק הרחה, שלא קראתי את בראשית פרק ג' מספיק בעיון. אם אדם אינו מכיר תקופה בראשיתית זו של כל ההתפתחות האנושית, יהיה קשה לנהל איתו דיון פורה על התפתחויות מאוחרות יותר, ועוד יותר קשה לשוחח על מצב ההתפתחות האולטימטיבית.
אמרתי לו שאני יודע היטב כיצד המודעות יכולה לחבל בחן הטבעי. מכר צעיר שלי איבד את תמימותו ממש לנגד עיני, והכל בגלל הערה מקרית. הוא לא הצליח עוד למצוא את דרכו בחזרה אל גן העדן של התום, על אף כל מאמץ שאפשר להעלות על הדעת. "אבל אילו היקשים", הוספתי, "אתה יכול להקיש מזה?"
הוא שאל אותי לאיזו תקרית אני מתייחס.
"לפני שלוש שנים", אמרתי, שהיתי במרחצאות עם גבר צעיר, שהיה אז חינני באופן יוצא דופן. הוא היה בערך בן חמש עשרה, ובקושי אפשר היה לראות אצלו את עקבות היוהרה הראשונית, תוצר החסדים שהרעיפו עליו נשים. וכך קרה, שראינו לאחרונה בפריס את דמות הילד המוציא קוץ מרגלו. יציקת פסל זומוכרת מאוד; אפשר לראות אותה ברוב האוספים הגרמניים. החבר שלי התבונן במראה גבוהה בדיוק ברגע שהרים את רגלו אל דרגש, כדי לייבש אותה, וזה הזכיר לו את הפסל. הוא חייך וסיפר לי על התגלית שלו. למעשה, גם אני שמתי לב לזה באותו רגע עצמו, אבל... אני לא יודע אם זה היה במטרה לבחון את איכות חינו הניכר לעין, או לתת מענה שכנגד ראוי לשמו וליוהרה שלו... צחקתי ואמרתי לו שהוא בטח רואה את זה בדמיונו. הוא הסמיק. הוא הרים את הרגל שלו בשנית, כדי להראות לי, אבל המאמץ שלו נכשל, כפי שקל היה לצפות מראש. הוא ניסה שוב בפעם השלישית, הרביעית, הוא בטח הרים את הרגל שלו עשר פעמים, אבל זה היה לשווא. הוא ממש לא היה מסוגל לשחזר תנועה זהה. מה אני אומר? התנועות שהוא עשה היו כל כך קומיות, שבקושי הצלחתי לא לצחוק.
"מאותו יום, מאותו רגע ממש, שינוי יוצא דופן עבר על הילד. הוא התחיל לבלות ימים שלמים מול המראה. נכסיו החלו לנשור ממנו בזה אחר זה. נראה היה כאילו כוח נסתר ובלתי מובן ירד כמו רשת של פלדה על המשחק החופשי של תנועותיו. שנה מאוחר יותר לא נותר דבר מהחן החביב שעינג את כל רואיו. אני יכול לספר לך על אדם, שעדיין חי, שהיה עד לאירוע מוזר ומצער זה. הוא יכול לאשר זאת, מילה במילה, בדיוק כפי שאני תיארתי".
"בהקשר זה", אמר חברי בחמימות, "אני חייב לספר לך עוד סיפור. אתה תבין בקלות איך הוא מתאים הנה. כשהייתי בדרכי לרוסיה, ביליתי זמן מה באחוזתו של אציל בלטי. לבניו הייתה תשוקה לסייף, ובמיוחד לבכור, אשר בדיוק אז סיים את לימודיו באוניברסיטה, וחשב עצמו למעין מומחה. בוקר אחד, כשהייתי בחדרו, הוא הציע לי חרב. קיבלתי על עצמי את האתגר, אבל, כפי שלבסוף יצא, גברתי עליו. הוא התרגז, וזה הגביר את הבלבול שלו. כמעט כל מכה שלי השאירה את חותמה. לבסוף החרב שלו התעופפה לפינת החדר. כשהרים אותה אמר, חצי בכעס וחצי בצחוק, שהוא פגש את אדונו, ושיש אדון לכל אחד ולכל דבר – ושעתה הוא מציע להוביל אותי אל אדוני שלי. האחרים צחקו בקול רם למשמע דבריו וצעקו: 'קדימה! לרדת לסככה!.' הם לקחו אותי ביד והובילו אותי החוצה כדי להכיר דוב שאביהם גידל בחווה.
"נדהמתי לראות את הדוב עומד זקוף על רגליו האחוריות, גבו אל העמוד שאליו היה קשור בשלשלאות, כפו הימנית מורמת נכונה לקרב. הוא הסתכל לי ישר בעיניים. זו הייתה תנוחת הקרב שלו. לא הייתי בטוח אם אני חולם, או לא - לראות יריב שכזה. הם דחקו בי לתקוף. 'נראה אם אתה יכול להכות אותו!' צעקו. מאחר שבאותו רגע כבר התאוששתי מעט מתדהמתי, נפלתי עליו עם החרב שלי. הדוב עשה תנועה קלה עם כפו והדף את נעיצת החרב. תקפתי במהלך הטעייה, כדי להוליך אותו שולל. הדוב לא זז. תקפתי שוב, הפעם בכל הכישרון שהצלחתי לגייס. אני יודע בלי שום ספק שבחזה אנושי חרבי כבר הייתה ננעצת, אבל הדוב עשה תנועה קלה עם כפו והדף את ההתקפה שלי. בשלב זה כמעט נכנסתי למצב שבו היה קודם לכן האח הבכור: הרצינות המוחלטת של הדוב גזלה ממני את שלוות רוחי. נעיצות חרב ומהלכי הטעייה ניתכו בזו אחר זו, הזיעה ניגרה ממני, אבל לשווא. לא רק שהוא הדף את ההתקפות שלי כמו הסיָיף הטוב בעולם; כשביצעתי מהלך הטעייה הוא לא זז בכלל. שום סיָיף אנושי לא יכול היה להשתוות אליו בכושר ההבחנה שלו במובן זה. הוא עמד זקוף, כפו מורמת נכונה לקרב, מבטו נעוץ במבטי כאילו יכול היה לקרוא את נשמתי שם, וכשתקיעות החרב שלי היו מהלכי הטעייה בלבד, ולא כוונו לפגיעה רצינית הוא לא זז. אתה מאמין לסיפור הזה?"
"בהחלט", אמרתי בהסכמה מלאת שמחה, "גם אם הסיפור היה מגיע מזר הייתי מאמין, זה כל כך מתקבל על הדעת. למה שלא אאמין כשהסיפור מגיע ממך?"
"עכשיו, ידידי היקר מאד", אמר חברי, "יש כבר ברשותך כל מה שצריך כדי לעקוב אחר הטיעון שלי. אנחנו רואים שבעולם האורגני, ככל שהמחשבה מתעמעמת ונחלשת, החן צץ ועולה באופן מזהיר וחיוני יותר. אבל בדיוק כשם שקטע כלשהו המצויר בין שני קווים פתאום חוזר ומופיע מן הצד השני לאחר שהוא עובר דרך האינסוף, או כפי שהדמות במראה קעורה שבה ומופיעה לנגד עינינו אחרי שהיא נמוגה במרחק, כך חוזר החן ומופיע שוב כאשר הידע כאילו נעלם באינסוף. החן מופיע בצורתו הטהורה ביותר באותה צורה אנושית, שאין לה שום מודעות, או שהמודעות שלה היא אינסופית. כלומר, זה המצב אצל בובות, או אצל אל".
"האם זה אומר", אמרתי בשמץ של מבוכה, "שעלינו לאכול שוב מעץ הדעת כדי לחזור למצב התמימות?"
"כמובן", אמר. "אבל זהו הפרק האחרון בהיסטוריה של העולם".
1. עקמומיות (=curvature) היא מדד להערכת ההבדל בין משטח ישר למשטח עקום.
2. נימפת מים שבנחלים ובמעיינות.
3. בבלט: קפיצה שבמהלכה הרקדן מצליב את רגליו קדימה ואחורה באוויר.
חזרה