בתקופת הגלות בימי הראשונים המשפט הרווח בפי חכמינו ביחס לגוף, לצרכיו ולמראהו היה –
" ככל שיוסיף הרוח בניין - יוסיף הגוף חורבן, ככל שיוסיף הגוף בניין - יוסיף הרוח חורבן"
עם כל הקושי שבמסרים הגלויים והסמויים הטמונים במשפט הזה, הוא הציל אותנו . זו עובדה!
מי שהשקיע בחומר שקע בו. אך כשחוזרים דרך חזלי"נו לתקופה קדומה יותר אנו נתקלים ביחס אחר אל הגוף ואל יופיו. סיפור במסכת ברכות (ה ע"ב) רבי יוחנן בא לבקר את רבי אליעזר החולה.
ראה שהוא גר בבית אפל. כדי להאיר את החדר חשף רבי יוחנן את שרוולו 'ונפל אור בחדר'. (גלייה לדרעיה ונפל נהורא) ראה רבי יוחנן שרבי אליעזר בוכה. רבי יוחנן מנסה להבין את פשר הבכי:
- משום שלא למדת תורה מספיק? משום שהייתי שרוי בדוחק ובעוני? משום שלא העמדת בנים?
תשובתו של רבי אליעזר מפתיעה בכל קנה מידה – " להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא!" על יופייך שיבלה בעפר. עונה לו רבי יוחנן " על דא וודאי קא בכית" על זה וודי יש לך לבכות.בכו שניהם..

הגמרא מזכירה במקומות נוספים את יופיו של רבי יוחנן ומדגישה שזהו שריד ליופיים המיוחד של אנשי ירושלים. רבי יוחנן שהכיר ביופיו, היה יושב בפתחי מקוואות. אמר: כאשר יעלו בנות ישראל ויבואו מטבילת מצווה הן יראו אותי, ויהיו להן ילדים יפים כמוני ולומדי תורה כמוני. (בבא מציעא פד' א) . יופייה וקדושתה של ירושלים מופיעים בחומר, מופיעים בגוף.
חז"ל יחסו חשיבות ליופי ולמראה חיצוני .
אבל, ליופי החיצוני יש ערך ביחס לתוכן הפנימי אותו הוא משרת.
בחריפות קולעת ניסח שלמה המלך – " נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם"
כשהתוכן הפנימי הוא פגום, מראה חיצוני יפה מעורר גיחוך.
קיים עיקרון של פרופורציה ומידתיות בין התוכן הפנימי למראה החיצוני. יש להאדיר את המראה החיצוני ביחס אל המהות הפנימית. השקעה במראה חיצוני כהשלמה נאה לתוכן , היא בהחלט ראויה ומעוררת כבוד.
ובמילים בהם פתחנו – ככל שיוסיף הרוח בניין, יוסיף גם הגוף בניין.

כדי להאדיר את לימוד התורה ולהדגיש את ערכה בעיני לומדיה, הנהיג רבי ישראל סלנטר בישיבתו לבוש של מגבעות מצוחצחות וחליפות קצרות, כנהוג בקרב הסטודנטים בפריז באותה העת, במקום הלבוש הכפרי המרושל שרווח ברוסיה ובפולין.
המראה המכובד חייב להיות על פי גדרי ההלכה, לא בבגדי נשים ולא כמראה נשים, מדין לא ילבש גבר שמלת אישה.

לפעמים מראה מרושל או זרוק אך מתוכנן היטב, הוא נפילה לאותה אובססיה של התעסקות בחיצוניות בצורה מוגזמת ההופכת את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר.

שנזכה להיות כפירותיה הנאים של הארץ, שהם טעימים ומתוקים באות המידה שהם יפים ולא כפירות חו"ל שחזותם נאה וטעמם טפל.


הכותב: הרב ינון מדר, ראש המכינה הקדם צבאית חמדת